משהו קטן וטוב

אני מסתכל על השעון G-shock שלי, 10:10:14…אני אוהב את השעות האלה, אני אוהב להתייחס אליהם כאל סימנים חיוביים, מין אות כזה מאלוהים שאומר לך "אל תדאג, הכל בסדר", חוץ מזה אני לא נותן לזה הרבה משמעות אבל סתם נחמד לחשוב על צירופי מקרים מעניינים כאלה.

אגב, לגבי צירופי מקרים, חלקם יכולים לקחת חלק משמעותי מאד בחיים.
היא למשל, המקריות הכי גדולה בחיי כנראה, וכבר כמעט שנה לא יוצאת לי מהראש, למרות שעבר כבר הרבה זמן מאז שיצרתי איתה קשר. אולי זו בדיוק הבעיה – שתוך היכרות קצרה היא נכנסה לי לפינות הכי עמוקות של המוח כמו מכת ברק בתוך מבוך של מראות וגם עכשיו, שהמבוך כבר מזמן ריק, ההשתקפות שלה קופצת מצד לצד בתוך המעברים הצרים שלו. אבל גם הניצוצות האלה דועכים למזלי.

אני נכנס לרכבת בתל אביב-ההגנה לכיוון צפון, מזל שהיא מתמלאת רק בסבידור מרכז, אפשר לתפוס מקום טוב לנוח בו בנסיעה הארוכה הזו. אני מוצא רביעייה ריקה ומתיישב על המושב שצמוד למעבר, הם הרבה יותר נוחים – אין את השולחן שמגביל את תנועת הרגליים וגם לא את הברזל המעצבן הזה שצריך לדחוס עליו את הרגל כשמישהו מתיישב לידך. כמובן שאחרי זה אני מוציא את הפלאפון והאוזניות, 12:12:39, טוב לדעת, שם מוזיקה ומעביר כמה שירים – מבחר גדול, יותר מאלף שירים, אבל מצד שני לפעמים צריכים לדלג הרבה עד שמגיעים למשהו שירגיע את הנפש – עד שמגיע ל”Mirror Haus" של לינדסי סטרלינג, הבחורה הזאת כל פעם מחדש משכנעת אותי שמילים רק מגבילים את יכולת הביטוי שלנו.

והנה אני שוב נזכר בה, זה קורה בעיקר בנסיעות. בנסיעות ולפעמים גם לפני השינה, זה קצת עוזר להירדם, בטח בגלל שכל הזכרונות שיש לי ממנה, למרות המיעוט שלהם, הם טובים. וזה גם ההסבר שלי ללמה אני עדיין חושב עליה – כשאתה מכיר בן אדם לאורך כמה מפגשים טובים, מדבר איתו באופן יחסית סדיר, אתה מתרגל אליו, מקבל מספיק טעימות מהקשר והערפל שסביבו מתפוגג. כמובן שאתה עוד לא באמת מכיר טוב את הבן אדם אבל זה כבר עניין של זמן (במידה ואחרי השלב הזה אתה רוצה להכיר אותו יותר) והוא הופך לחלק מזרם החיים שלך. אבל ברגע שאתה מתחיל את העלייה התלולה של תחילת ההיכרות ופתאום מגלה שאין בעצם שום הר שעליו אתה עולה, ושאתה בכלל בתוך מטוס פעלולים שממש עכשיו ממריא איתך לשמיים, אתה לא יכול שלא להתרגש מהמתנה שקיבלת מהגורל. כמובן שלפעמים זה נגמר בהתרסקות ואנשים בגילי לוקחים את זה בחשבון, אבל אף אחד לא מכין אותך למצב שמטוס, שהרגע המריא וממשיך לצבור גובה, ייעלם. כן, ממש ככה *פוף* ואין, ואתה נשאר תלוי באויר, לא יודע מה לעשות.

עזבו מטאפורות, הנקודה היא שעוד לא הגעתי לשלב שאחרי המסתוריות, אולי בגלל זה כל העניין מרגיש לי כמו פספוס גדול. רטט ביד, בטח הודעה נוספת של אחת מקבוצות ה-WhatsApp, רגע, מה? אין מצב שאחרי 4 חודשים היא כותבת לי משהו…

…איזה יופי, עכשיו שום דבר כבר לא יכול לקלקל לי את המשך היום, נפתח איתה דף חדש, העיקר להיות רגוע, לא צריך למהר לשום מקום, שבוע הבא ניפגש כמו שסגרנו ויהיה טוב. והנה כבר עברנו את חוף כרמל, עוד מעט בבית, השקיעה מעל הים פשוט מדהימה היום, יש בה משהו קסום כזה, או שאולי עכשיו אני שם לב לזה במיוחד. באמת שהכל בסדר, אפילו מצויין. התחנה שלי, מרכז השמונה, אני יוצא מהרכבת, רואה את הרי הצפון הירוקים שכל כך קרובים אלי, כל פעם נעים לחזור לפה, לשקט הזה, אני מסתכל על השעון G-shock שלי, 16:59:66, 16:59:68, 18:07:02, מוריד, מסתכל שוב, 45:31:96, 77:12:30….נו באמת, שוב?…