משאלת מוות

אומרים שליסה בת ה14 היא ילדה רגילה, אומרים שיש לה כוחות, אומרים שהיא שודדת מלידה ,רוצחת, משוגעת ולקינוח מאושפזת בהיפנוזה. למען האמת האחרונה נכונה אך כמעט אף אחד לא שמעה אותה.
אחרי שחולצה מההיפנוזה האשימו אותה בהריגת 14 אנשים חפים מפשע ו12 אנשים שכמעט הרגה.
כששאלתי את ליסה מה הייתה ההרגשה היא אמרה לי שזה נראה כאילו זו לא היא, שמשהו אחר
משתמש בגוף שלה.

"ניסית להיחלץ מאותו מקום?" שאלתי אותה
"ניסיתי! באמת!" אמרה בהתגוננות וקרן עדינה של אור הטלטלה על עורה השזוף ועיינה הכחולות היו מלאות דמעות, היא הסיטה קבוצת שערות חומים אל מאחורי האוזן שלה וכבשה את מבטה ברצפה.
"למה לא הצלחת?" שאלתי לבסוף
"הוא היה חזק מידי" אמרה בשקט
"מי?"
היא לא ענתה, רק ציירה משהו באוויר.
"מה זה אומר?" שאלתי
שתיקה
"ליסה, אני חייב לדעת מה קרה שם!"
"אתם יודעים! יודעים הכל!" צעקה עלי "אבל רק מהזווית שלכם" הוסיפה בשקט
"אז ספרתי לי את זה מהצד שלך" אמרתי בתקווה
"טוב, אז…"
"מה קרה?" שאלתי, היא הצביעה על המצלמה ועל החלון השקוף.
הנחתי את המעיל על המצלמה וסגרתי את הווילון.
"עכשיו בסדר?" שאלתי
היא הנהנה והחלה לספר:
"זה התחיל כשהלכתי בית הספר, איש עם בגדי סחבות עצר אותי וניסה להפנט אותי"
"ניסה?" שאלתי
"כן, בפעם הראשונה הוא לא הצליח אבל בשנייה הוא הצליח וכשהוא הצליח הרגשתי איך אני נהדפת מהשליטה על הגוף שלי, הוא ציווה עלי ללכת אתו וזה מה שעשיתי.
באותו יום הוא קנה לי גלידה, אחרי חודש שכבר וויתרתי על השליטה בגוף הוא ציווה עלי להרוג 3 אנשים"
"פשוט כך?"
"לא הוא ארגן את הכל אבל אני זו שהופללה" השיבה לי
"טוב, תמשיכי" אמרתי, היא בחנה אותי רגע קצר אך המשיכה
"אחרי שרצחתי אותם-"
"אפשר יותר פרטים?"
"מה זאת אומרת? איך עשיתי את זה?"
"כן, איך מי ששלט בך עשה את זה"
"חוט לחיתוך גבינה" ענתה
"מה?"
"כן" הסבירה "שמים את החוט על הצוואר-היא הראתה על צווארה- ומושכים חזק אחורה. אחר כך הראש נערף"
"זה מחליא" אמרתי "איך יכולת לעשות את זה?"
"לא עשיתי את זה" תיקנה אותי "זה נעשה מהגוף שלי, אני הייתי זו שצפתה בשורה הראשונה"
"ולא פחדת?"
"התרגלתי"
"זה יוביל למקום כלשהו?"
"סביר להניח שלא"
"את יכולה לחתום כאן?" שאלתי, הרגשתי מעט דקירות מצפון אך סילקתי אותם. זה לטובתה!
חייבים לגלות מי עשה את זה!
"זה מאפשר לנו לחקור אותך מזווית אחרת" אמרתי לבסוף
היא משכה בכתפיה ואפילו לא טרחה לקרוא. היא מסרה לי את המסמכים, לקחתי אותם ויצאתי החוצה.

"תכניסו אותו" אמרתי לגבר גבוה הופע, לבוש במעיל סגול כהה עם צווארון גבוה, שערו כלהבה מסתיר עין אחת שהייתה שחורה והשנייה ירוקה. אותי זה צמרר.
"שלום ג'ואי" אמר ארתור
"שלום ארת', תודה על העזרה. אני אהיה שם כל הזמן" השבתי
"עדיין לא שומך עליי?"
הנהנתי
הוא משך בכתפיו "טוב, אי אפשר להאשים אותך"
"קדימה" אמר אחד השוטרים הזוטרים, בחור בלונדיני גאוותן.
נכנסנו לחדר וליסה מיד נרתעה אחורה וראיתי בפניה מבט מבוהל כמו חיה שבה עליה גורלה. מעניין.
"ליסה, זה ארתור" אמרתי
"נעים מאוד" אמר והשתחווה
"אתה ארתור? אחיו של…" אמרה(עד כה שיכלה)
"כן, אחיו של ג'ון" השלים את המשפט, נדמה שזה עשה לליסה משהו. משהו בעינה השתנה כשנאמר שמו של ג'ון.
"מי זה ג'ון?" שאלתי
"מי ששבה אותה בגופה ללא שליטה על מה שהיא עושה" הסביר ארתור " ג'וניור מתמחה בזה, הוא חקר את סוג ההיפנוזה הזה במשל כל חייו הבוגרים"
"מעניין" אמרתי
"כן, ונראה שזה אחד הניסויים שלו" אמר ארתור
"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?" שאלתי "אחרי הכל הוא אח שלך"
"יותר מכל" השיב בנימה קרה "הוא הרג את המשפחה שלנו כשהתעסק עם היפנוזה"
"טוב, אז תתחיל" אמרתי
"תצא מהחדר ותשוב כשאסמן לך, אחרת תושפע מההיפנוזה" אמר ארתור. יצאתי מהחדר והסתכלתי עליהם.
ליסה ישבה בכיסה, שריריה קפוצים וארתור יושב על שולחן ומדבר איתה, לאט לאט השרירים שלה נרפו, עיניה נעצמו בהדרגה וראשה נשמט לאחור. הוא דיבר עוד מספר שניות ואז סימן לי להיכנס.
ליסה הייתה ישובה על הכיסא ברפיון,זרועותיה היו רפות והשרירים הקפוצים היו עטה רפויים.

"בואו נתחיל" אמר ארתור ונימת צחקוק התגנבה לקולו.
"קוראים לך ליסה נכון?" שאלתי
"בנדם! זה לא מכונת אמת מזורגגת! זה היפנוזה!" אמר ארת'
"בסדר, סליחה" אמרתי, לא רציתי להרגיז אותו יתר על המידה "ליסה מי הפנט אותך לפני ארתור?"
"ג'ונתן" אמר ליסה ברכות
"איך הוא נראה?" שאלתי, ארתור לא השתתף בשיחה יותר מידי
"שער שחור,עניים שחורות, גבוה, עור חיוור, חליפה שחורה וצחוק זדוני"
בינתיים אין בעיות "מה הוא אילץ אותך לעשות?"
"להרוג"
"רק זה?"
"כן"
"למה?"
"לא יודעת"
"יש עוד מידע שאת יכולה לתת לי?"
"לא"
"תוציא אותה מהיפנוזה" אמרתי ויצאתי משם. צריך להצליב מקורות מידע. יצאתי מחדר החקירות והלכתי במהירות לעבר המשרד שלי.

"מה קרה?" שאלתי מבולבלת
"עברת הרגע היפנוזה" אמר מי שאמור להיות ארתור, שערו היה כתום-אדום, עינו האחת ירוקה בהירה כמו עלה צעיר והשנייה שחורה כמו כנף עורב ועורה מעט חיוור.
"אתה ארתור?" שאלתי
"כן ליסה, למען האמת אני באמת מאוכזב מאחי" אמר
"אחיך?"
"ג'ון" אמר, רעדתי למשמע השם הזה. בקושי זכרתי משהו ממה שקרה, שיקרתי לשוטר הזה בכוונה.
"למה שיקרת לשוטר?" שאל ארת'
"אני לא!"
"לא זוכרים כלום אחרי היפנוזה" אמר "אז תגידי למה!"
התקבצתי בכיסה, אני לא אוהבת כשכועסים עלי
"אני חושבת שהוא ציווה עלי" אמרתי בקול קטן
"כמובן" אמר בקול מהורהר "את יודעת שאני לא יכול לתת לך להפליל את אחי נכון?"
"מ..א…א.."
"אל דאגה, יחשבו שזה מוות טבעי"
"אבל זה.."
"יכאב? לא"
ידעתי בעיניו שהוא משקר, הוא הוציא מכיסו מזרק
"את בטח שואלת את עצמך אך זה עבר בבדיקות" אמר "פלסטיק"
"מה זה?" העזתי לשאול
"זה רעל, מופק מדג. הדבר הכי טוב הוא שיחשבו שחטפת שבץ!" אמר וצחק
הוא שאב חומר מבקבוקון וטפס את כף רגלי, הוא הוריד את הנעל ואת הגרב והזריק לבין האצבעות את החומר. הוא החזיר את הגרב והנעל ויצאה מהחדר.
הרגשתי את החומר זורם בעורקי ונתקפתי בעיוותים וכאב נורא פילח את כל גופי. החושך הרך והשקט לא מיהר להגיע. הוא הזדחל לאטו אלי, לוקח אותי ומפריד אותי מהגוף שמפרכס על הרצפה.