מרגישה מתה,או לפחות נושמת ממכשירים..

כואב לי.פשוט כואב.אני מרגישה שאני מתמוטטת מהכל,מהאהבה,מהלימודים,מהאחריות.עד כמה אני יכולה להעמיד פנים שהכל בסדר איתי?עד כמה אני יכולה להיות צבועה לאנשים?למה אני לא יכולה פשוט להגיד שהמצב חרא,לפחות לי.שום דבר לא מצליח לי,שום דבר.אני מרגישה שאני תמיד מנסה לעשות את הדבר הנכון,תמיד!אבל לא מצליח,או שאני לא מצליחה?אני פאקינג בת 12 מה רוצים ממני שאני ידע הכל?אולי אני קטנה לחיים האלה?,אוליי אני עדיין לא מוכנה אליהם?
כואב לי להסתכל לאנשים בעיניים ולשקר.פשוט לשקר,זאת המילה.
וגם כן,כל הבנים והסיבוכים שלהם..מצד אחד הוא אוהב אותי,מצב שני הוא מתנהג כמו אידיוט..
ומה הכי נורא?!שאני מרגישה שרק אני עוברת את זה,שכל העולם של אנשים אחרים וורוד ומושלם,ורק אצלי הכל שחור.כל הבעיות של בנות אחרות זה שהחזה שלהן לא מספיק גדול,או שהשמלה לא עולה עליהן..אני לא ככה.אני יודעת מה חשוב ומה לא.אבל לפעמים,אני מעידיפה להיות כמוהן.להתעסק עם הבעיות המצחיקות האלה ופשוט לזרום.אבל אני תמיד ימשיך להיות מסובכת.ככה נולדתי..מסתבר..
אני מחשיבה את עצמי לקיפוד.חח כן אולי זה נשמע קצת מצחיק אבל ככה אני מרגישה.אני נראת מוגנת,בטוחה,קשוחה וחזקה,שבעצם בפנים מרגישה מתה,או לפחות נושמת ממכשירים..