מרי

אני זוכרת שישבתי על הכיסא הקר מחוץ לחדר היולדות וחיכיתי כבר ללכת. הייתי בכיתה ד'. רגליי הכיסא היו מתכתיות וקרות, וכשנגעתי בהן עם הרגליים שלי עברה בי צמרמורת של קור, אבל המשכתי לגעת בהן למרות זאת. עשיתי כל דבר שיגרום לי לסבול קצת. השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת ובחוץ כבר היה חשוך וקר, כמו בכל שעת צהריים של חודש ינואר. שנאתי את ינואר, כי לפני שמספיקים להנות מהאור של היום כבר חשוך. ואני שונאת את הלילה, כי בלילה הולכים לישון. וכשהולכים לישון אני לבד, ואין לי למי לדבר, ומשעמם לי. אז אני שונאת את הלילה המוקדם של חודשי ינואר.
בתוך החדר כולם הרעישו ועשו מהומות, ולא יכולתי להבין מילה מרוב רעש. זה עצבן אותי ובשלב מסוים פשוט נכנעתי והפסקתי לנסות.
אחרי מליון שעות בערך של שעמום מוות התחלתי לבעוט בכיסא. קיוויתי שמישהו ישים לב וישאל מה קורה לי, למה אני פה לבד, למי אני מחכה, אם אני רוצה לאכול או לשתות, או אם אני רוצה איזה קרמבו, כי הייתי מאוד רעבה. אולי יקחו אותי מכאן כי ירחמו עלי, כי אני ילדה שלאף אחד לא אכפת ממנה.
אבא יצא מהחדר ונראה המום. זה היה מאוד מוזר, אבא אף פעם לא המום. הוא קרא לי לחדר. קמתי באיטיות וניסיתי להפגין את האדישות שלי כלפי כל העניין, אלא שבתוכי הרגשתי את גודל הציפיה וההתרגשות, ויכולתי ממש לחוש בלב שלי קופץ. נכנסנו לחדר וראינו את אמא, כולה מיוזעת ואדומה ורטובה מדמעות עם עוד 2 אחיות, מחזיקה סדין וממנו נבע צליל בכי צרוד, שכבר אז לא אהבתי. עמדתי במקום וסירבתי לזוז. אבא טפח על גבי והוביל אותי קדימה, אבל נשאר במקומו. הלכתי לאיטי, התקרבתי אל אמא. היא לא הרימה מבט מהיצור שבסדין, רק בהתה בו, ויכולתי לקבוע כבר אז שהיא מאוהבת בדבר הזה. שלחתי מבט לעבר אחת האחיות וראיתי אותה לוחשת משהו לשניה, שהביטה בפה פעור ביצור שבסדין, שעוד לא יכולתי ממש לראות. מה כל כך מיוחד? סקרנותי גברה והתקרבתי עוד יותר, אבל לפני שממש יכולתי לראות פנים, שמתי לב למשהו אחר.
שיער.
מתוך הסדין ביצבצו שערות שחורות וקטנות. הלכתי עוד קצת קדימה וראיתי אותו.
תינוק שעיר ושחום, עם שיער על הראש, על הידיים, בין הגבות, על האף, שיער.
"מה זה?" שאלתי בחוסר טקט משווע והגועל היה גלוי בקולי.
אבא ענה "זו אחותך הקטנה, רוני."
"מה? אבל אני רוני! קראתם גם לה רוני?" שאלתי בזעם.
"לא, זה לא השם שלך, ותירגעי מיד." הוא אמר בעייפות. "קוראים לה מרי."
"מה זה מרי?"
עכשיו אמא ענתה. "מרי זו אחותך, זה השם שלה וזה מה יש. רוצה להגיד לה שלום?"
עמדתי במרכזה של האווירה העכורה, לצלילי קולה המחריד והמצפצף של מרי שעדיין בכתה. הבטתי בה עוד פעם אחת ובחנתי אותה מקרוב. העיניים שלה היו סגורות. אולי לפחות עיניים בהירות יהיו לה? שלחתי שתי עצבעות לכיוון העין הימנית שלה כשאמא העיפה אותן משם בסטירה. "לא נוגעים בראש!!" היא אמרה בקול רם, והתנשפה ממאמץ. אחזתי בידי ושידלתי פניי פגועה, אבל המשכתי להתסכל. רוב התינוקות נראים יפים כשהם קטנים, כי יש להם אף מתוק ופנים חלקות וידיים קטנות ושפתיים רכות, אבל מרי הייתה פשוט מכוערת. היה לה אף נושר, וגבות עבותות ומחוברות, והפה שלה היה פעור בשיא הגודל ופלט צרחות מזעזעות. היה לה כל כך הרבה שיער, כמו של איש מערות משיעורי טבע. עיוויתי את פניי והתכוונתי להסיט את מבטי כשלפתע פקחה את עיניה, וראיתי אותן. הן היו ירוקות וגדולות, חבויות תחת ג'ונגל שעיר של גבות. לפחות עיניים יפות יש לה, חשבתי לעצמי, והסתכלתי חזרה לאמא שלי, שחיכתה למשהו. אה, נכון, היא רצתה שאגיד לה שלום. אבל לא רציתי. רק עמדתי שם משותקת. מרי הפסיקה לבכות ופלטה נחרות משונות מהגרון, כמו מפלצת קטנה. אמא מסרה אותה לאחת האחיות אבל המשיכה להסתכל בי. היה לה מבט מזלזל, שונא. השפלתי את מבטי שלי ונשאתי עיני אליה מידי פעם, היא עדיין הסתכלה עלי. בסוף סובבה את ראשה לצד השני של החדר ואמרה לאבא "תיקח אותה הביתה. אחותה הקטנה לא מעניינת אותה בכלל, אני לא רוצה אותה כאן."
אבא אחז אותי מהכתף ומשך אותי לכיוון הדלת, אבל השתחררתי מאחיזתו ויצאתי בעצמי בגרירת רגליים. שנאתי אותם. שנאתי אותם על שלא אכפת להם ממני, שהם לא מבינים אותי, שהם עסוקים מידי בשבילי. הם עסוקים מידי לשתיים, אז למה הן עשו עוד אחת? שנאתי אותם. שנאתי אותם בגלל מרי, ושנאתי גם אותה.

אחרי שלושה ימים אמא ואבא חזרו מבית החולים. קיוויתי שלא יחזרו בכלל, אבל הם חזרו, אז התפשרתי על לקוות שיחזרו, בלי מרי. הם בכל זאת חזרו איתה.
היא ישנה איתי בחדר, מיטה לידי. היא לא בכתה כל הלילה, כמו שאר התינוקות. היא בכתה רק כשהייתה רעבה, אבל היא הייתה רעבה כל כך הרבה. כשלא בכתה היא ישנה, ונחרה. נחרות מוזרות בקעו מהגרון הגדול שלה. חשבתי שרק אבות וזקנים נוחרים.
השתדלתי שלא לגעת בה, לא להסתכל עליה, לא להתייחס אליה. אבא חזר כל יום כהרגלו מהעבודה, מאוחר. אמא נשארה בבית וכל היום טיפלה במרי. היא האכילה אותה, סיפרה לה סיפורים, שיחקה לה בשיער, הלבישה אותה יפה, קילחה אותה. בעיקר האכילה אותה וקילחה אותה. מרי אכלה המון. כשסיימה לאכול היא נראיתה כמו קיא שעיר, כי כל האוכל שיכלה לאכול היה מעוך ומרוסק והזכיר לי קיא, והיא התלכלכה כל הזמן. הייתי חוזרת מבית הספר עם חול בנעליים ולא היה אכפת לה. מידי פעם קיוויתי שתגיד לי לשטוף את הרגליים כי החול כבר הציק, אבל היא לא שמה לב. קיוויתי שתצא איתה לסיבובים בפארק, שיחזרו רק עוד שעה כדי שאוכל לאכול חטיפים ולקפוץ על הספות ולצפות בסרטים מצוירים, אבל תמיד הייתה לוקחת אותה רק לטיולים בחצר של הבניין, וחוזרת אחרי רבע שעה. לא מספיק זמן. יום אחד שאלתי אותה למה, והיא ענתה ש"מרי תצטנן מהקור. אי אפשר להיות איתה בחוץ יותר מידי".

יום אחד ישבנו לאכול כולם. אמא הכינה פירה ועוף, למרות שאני שונאת פירה והיא יודעת, כי מרי צריכה אוכל לא קשה. אבא הגיע אחרי שהתחלנו לאכול והצטרף. מרי חייכה למראה אבא שנשק לה על המצח וצחקה צחוק שלא שמעתי ממנה, הוא נשמע הרבה יותר חינני מהבכי, אם כי עדיין צרוד ונוחר. כמו של חזיר. בהיתי בצלחת בחוסר התעניינות ומבלי שהבחנתי בה, קירבה אליי מרי את הכפית שלה ומרחה עלי פירה, והמשיכה לצחוק כמו חזיר. אבא הסתכל ונראה המום, הייתה לו הבעה ששילבה את התשישות מהעבודה ואת הסקרנות לתגובה הזועמת שכנראה תהיה לי. אמא שתקה לרגע ואז הצטרפה לצחוק של מרי, ואז גם אבא. היה לו צחוק מהוסס. אני רק בהיתי בפירה שנזל על הבגד שלי ולא ידעתי איך להגיב. אני שונאת פירה. למה הם צוחקים עלי? זה מצחיק שמורחים לך אוכל שאתה שונא על הבגדים? קמתי מהכיסא והלכתי לחדר בצעדים גדולים, טרקתי את הדלת מאחורי, נשענתי עליה, ובכיתי. אבא שאל אותי מבחוץ אם אפשר להיכנס ועניתי שלא. הוא חיכה שם עוד קצת והתחנן שאפתח לו ובסוף הלך משם. החלפתי לפיג'מה ונשכבתי לישון, בחושך. אני שונאת חושך, אבל רציתי לסבול. לא נרדמתי. שמעתי את אמא נכנסת לחדר ומשכיבה את מרי לישון. לאחר מכן התקרבה אליי. ראיתי את הצל שלה על הקיר. היא ליטפה אותי, חשבה שישנתי, נשקה לי, והלכה. אחרי שהלכה התקרבתי למיטה של מרי בשקט, על קצות האצבעות, והסתכלתי עליה. היא נראיתה שלווה, גם אם נחרה. קירבתי יד וליטפתי את הראש שלה. השערות שלה היו דווקא רכות ופתלומתיות, לשם שינוי. הבטתי בה עוד קצת ולפני שחזרתי למיטה שלי לחשתי לה "את לא כזאת מכוערת כמו שחשבתי, אשת מערות קטנה".

מרי גדלה. צמחו לה עוד שערות על הידיים ובצוואר, ועל הרגליים ועל כפות הרגליים, וגם על גב הידיים שלה. אמא נהגה לקלוע לה צמות. היא למדה ללכת וקצת לדבר אבל לא ממש בצורה רהוטה. היא צעקה והיה לה קול צרוד, והיא עדיין נחרה בלילה. כשהייתי חוזרת הביתה הייתי מוצאת אותה מרכיבה פאזלים עם המטפלת ההודית בסלון. כבר הייתי בסוף כיתה ו' באותה התקופה. יום אחד שמעתי את אמא ואבא מדברים על קצב ההתפתחות המדאיג של מרי, שהיא לא מדברת כמו שילדים בני גילה אמורים לדבר. לא ממש היה לי אכפת, אבל יום אחד, כשהמטפלת הכינה ארוחת צהריים ומרי ישבה לבד בסלון, באתי אליה והתחלתי לדבר איתה.
"שלום לך, אשת מערות"
היא הסתכלה עלי ואז חזרה לתצרף, עם אותה הבעה משועשעת.
"את לא מבינה מה אמרתי נכון?" שאלתי.
היא לא הסתכלה אליי.
"אולי תסתכלי עלי כשאני מדברת? זה לא מנומס" אמרתי בהתנשאות. בתגובה, היא תקעה פלוץ שהרעיד את השטיח שישבנו עליו, והיה לו ריח של העולם הבא, אבל לא המקום שאליו הצדיקים מגיעים. היא הסתכלה עלי וחייכה חיוך רחב עם כל השיניים שעדיין צומחות לה, וצחקה את צחוק החזיר שלה. לא יכולתי להתאפק, וצחקתי גם אני. כמו שני צבועים, מרי ואני השתטחנו על השטיח וצחקנו. הצחוק שלה לא כל כך הפריע לי. פתאום היא החלה להשתעל והפנים שלה נעשו אדומות. הפסקתי לצחוק. המטפלת באה מהר, הרימה אותה וטפחה לה על הגב עד שנרגעה. ברחתי מהר לחדר שלי וחזרתי למלאכת שיעורי הבית.

מרי למדה לדבר טוב יותר, אבל היא לא הייתה יוצאת מהבית כמעט. ככל שגדלה, כך נעשתה שעירה. היה לה יותר שיער ממני. אמא לא שלחה את מרי לגן. היא רצתה שתישאר בבית עם המטפלת, בטח כי היא כזאת מכוערת. אני עליתי לחטיבה ופגשתי חברות חדשות, והתרחקתי מהבית. לא רציתי להיות עם המשפחה המוזרה שלי. יום אחד קבעתי להיפגש עם חברותיי בפארק. שניה לפני שפתחתי את הדלת לצאת אמא שאלה אותי "לאן?"
"חברות. אנחנו נפגשות בפארק."
"קבלי ביטול. המטפלת לא באה היום, את נשארת עם מרי."

אין טעם לציין שהתווכחתי. שום דבר לא עזר. מרי ישבה בסלון וראתה טלוויזיה, ואמא יצאה לקניות. נשארנו רק אני ומרי. חברות שלי כבר היו בפארק והלכו. השעה הייתה 4, וזה היה שעון קיץ.
הסתכלתי עליה. כל כך תמימה, כל כך שקטה, צפתה בסקרנות בתוכנית ששודרה. זו הייתה תוכנית על טבע ועל חיות בחצר. מתי לאחרונה מרי עזבה בכלל את הבית?
"היי, מרי" קראתי לה. היא הסתובבה והביטה בי בפליאה. אני לא מדברת איתה לרוב.
"רוצה לצאת?"
היא לא הבינה מה כוונתי.
"לצאת לטבע" אמרתי לה, והצבעתי על המסך. היא הסתכלה עליו ואז שוב עלי, והנהנה.
"יופי. תנעלי נעליים, ונרד" אמרתי, ומיד רצתי לחדר וחייגתי לאחת החברות שלי, כדי שאולי תבוא שוב לפארק ואוכל להנות איתה.
מרי רצה לחדר ונאבקה שעה בנעליים. בסוף נעלה אותן והושיטה לי יד, כדי שאאחוז בה וארד איתה במדרגות, אבל פשוט הלכתי בראש ואמרתי לה לאחוז במעקה.
הגענו לפארק. מרי עמדה שם, פעורת עיניים, לא מאמינה למראה עיניה. כמה צבעים, כמה ילדים, היא לא חזתה בדבר כזה מעודה. אני פשוט התיישבתי על ספסל ואמרתי לה "תתפרעי". חיכיתי לחברה, אבל בסוף היא לא באה. כעסתי. איך היא מבטלת ככה?? נשאתי עיני מהטלפון לילדים בפארק ותרתי אחרי מרי, כשלפתע הבחנתי בהתקהלות של ילדים סביב משהו.
מרי.
ידעתי גם בלי לראות.
קמתי בזריזות ואנדרנלין הציף אותי, אסור שיקרה לה משהו, לא באשמתי. לא לאחותי הקטנה. פילסתי דרך בין הילדים הנמוכים שצעקו וראיתי אותה שוכבת במרכז המעגל עם ידיים על הראש, מתאמצת לקום. שלושה ילדים גדולים ממנה עמדו במרכז ומשכו לה בשערות וצעקו, "קופה! קופה!"
הזזתי אותם משם בעוצמה וצעקתי "שקט!! שקט כולם!"
כל הילדים השתתקו והסתכלו עליי. הקמתי את מרי והרמתי אותה לזרועותי, וחיבקתי אותה. היא הייתה בהלם. שערה היה פרוע ובגדייה רפויים. הילדים ברחו משם מהר והסתתרו מאחורי מתקנים צבעוניים וגדולים, חששו שארדוף אחריהם ואצעק עליהם או ארביץ להם, כמו שהרביצו למרי.
חיבקתי אותה. ליטפתי את הראש שלה, את הצמות שאמא שלי קלעה בקפידה, שהיו הרוסות עכשיו, ולחשתי לה שהכל יהיה טוב. לא ידעתי מה עוד להגיד. רק המשכתי ללחוש לה. "הכל יהיה טוב".