מרחק בלעז

המרחק הזה הורג אותי. אני לא מסוגלת להוציא שום מילה מהפה בלי לחשוב עליכן. כל דבר שאני עושה אני רק חושבת מה תגידו על זה, ומה יקרה אם תגלו. כי אסור שתגלו! זה אסור! אתן לא יכולות לדעת מה עובר עליי בחיי האישיים. זה חוק. חוק שלא כתוב בשום מקום אבל חוקקנו את זה על עצמנו. יש לי עמדה ברורה מאוד לגבי החוק הזה. אבל פרעתי אותו. החוק של עצמי. איך אסמוך על עצמי? איך הוא יסמוך עליי? כל האמון שבנינו אחד בשני אחרי שנתיים נהרס ונופל. איך אוכל להסתכל לו שוב בעיניים? איך אוכל להסתכל ל13 הבנות האחרות בעיניים כשאני יודעת שביצעתי העדפה? איך נפלתי למלכודת של עצמי?
אני מתרצת לעצמי, זה בסדר, הכרנו לפני, התחברנו לפני. זה בסדר. כשזה בעצם לא. אני רק נותנת לאנשים לגיטימציה לחשוב שזה בסדר כשזה לא! אני מוחה על עצמי. איך יכלתי לתת לעצמי ליפול על חוקי?
אני נוראית בעצם. אין לי מילה. אני לא יודעת אם הכנות הזאת משתלמת, האם היא תכניס אותי רק ליותר צרות? כנות זה המפתח לבסיס חזק של כל קשר. אז הייתי כנה איתו. סיפרתי לו את טעותי. והוא מבין אותי. אני כל כל מעריכה אותו. הוא איתי כל יום במשך שנתיים, שנינו באותו ראש, וכל כך פחדתי שהוא יגלה את זה מהן. העדפתי להתוודות על חטאי בעצמי. הוא שמח ששיתפתי אותו. זה היה לו חשוב. וגם לי מאוד. כשאף אחד אחר לא יודע זה מוסיף לי קצת לאגו. יש לנו סודות שאך אחד לא יודע. זה מוסיף לי לערך שלו בעיניי, לקרבה בינינו. תמיד רציתי שנהיה קרובים ועכשיו סוף סוף כשהרשנו לעצמנו להיפתח אחד לשני הכל נהיה יותר קל ויותר ברור. אם זה היה לפני שנה, או לפני חודשיים מעכשיו כנראה שלא הייתי מספרת לו לא משנה מה. אבל העובדה שהתקרבנו והוא יודע עליי דברים שאנשים קרובים אליי לא יודעים גורמת לי נחת כלשהי. כל העולם מסביבי מתפרק לי. אני לא מצליחה למצוא את האנשים הנכונים להיות בסביבתם. לא עם אף אחד בשום קבוצה שאני נמצאת בה. רק איתו. שנינו לא בחרנו אחד את השני, זה היה זיווג משמיים. כי סוס מנצח לא מחליפים. אני כל כך שמחה ששמו אותי איתו שוב. הוא היחיד שלא משנה מה תמיד יעריך אותי. הוא לא יכעס עליי, ולא יפסיק לדבר איתי לא משנה מה אעשה או אגיד. גם אם זה לרעתו. אני יודעת שתמיד אוכל לסמוך עליו, לפנות אליו לעזרה. בדיוק כמו עכשיו כשהכל מתפרק לי והוא הבן אדם היחיד שאולי יכול להחזיק ממני דמות חזקה. ארצה אולי להתוודות שוב ולהגיד לו מה שעל לבי. שהוא מייצג את הדמות הגברית שהכי קרובה אליי. והלב שלי… הוא לא יודע מה לעשות איתו. הוא יודע שעוד שנה כזו יש לנו לפנינו. שנה של שיתוף פעולה והחלטות משותפות. אותו התפקיד יש לשנינו. הלב שלי יודע שאסור לי להיכנס לרגש, גם מוחי יודע זאת. אבל מוחי שואל באי ידיעה- איך עוד לא התאהבתי ביצור הזה? אכפתי, דואג, מקשיב, סבלני, מסור, וגם בעל בונוסים של מראה טוב. אבל יש מחסום אחד. אתה שייך למישהי. אני חייבת להישאר מציאותית ולא להתאהב בכל אחד שנחמד אליי, כי אחרי הכל, כולם נחמדים אבל אף אחד לא באמת נשאר נחמד לנצח.