מרחוק

אני רואה אותך מרחוק. תלתלייך הרכים והשמחים קופצים וצוחקים יחד איתך. אני נאנחת. למה דווקא את? אני מנסה לחשוב מה עשית שהגיע לך כזה דבר ממני. אני לא מצליחה. חוט המחשבה שלי פשוט נקטע, אני לא מצליחה להיזכר מה חשבתי באותו הרגע. אני מהרהרת בעבר, ואני מניחה שהחלטתי לא לדבר איתך הייתה מוצדקת מסיבה כלשהי. אפילו אם עכשיו היא נראית לי טיפשית. או לא נראית לי בכלל.
בסופו של דבר, אחרי שלושה חודשים ושיחת הורים אחת, הקשבתי לשאלותיהן של המחנכת שלי ושל אמי: "למה ניתקת איתה את הקשר?" "הייתן חברות כל כך טובות, מה קרה?" והחלטתי להתקשר. הקלה השתלטה עלי עם ההחלטה.
בכל החודשים לא הפסקתי לחשוב על מה שהיה בנינו, מה שאבד. כמה נפלא זה היה. ועכשיו גברו המחשבות האלו. חשבתי שזה הולך לחזור להיות ככה. בדיוק אותו דבר.
התפייסנו. די שמחת שהתקשרתי. לפני שכל זה קרה, היינו מאוד דומות. גם את, כמוני, לא יכולת לקבל את ההחלטה להרים את הטלפון ולחייג עשר ספרות. גם אני שמחתי. הרצתי במוחי שוב ושוב את כל הרגעים הנפלאים שחלקתי איתך בתקופה ההיא.
אבל כשהגיע רגע האמת, ונפגשנו פנים אל פנים, האכזבה הפילה אותי לרצפה. ראיתי אותך איתם, עם הילדים האחרים ההם שלעולם לא הצלחתי להתחבר אליהם, כי אני לא יודעת איך. החרטה והעצב החלו לחלחל אלי, ועכשיו הם מכים בי בזרם חזק. כאילו שכשהיית איתי שאבת ממני אלייך את שמחת החיים.
עכשיו אני מוצאת את עצמי רוב הזמן ממורמרת, נזכרת בזמנים קדומים. ואת כל היום קורנת ומאושרת. אני תוהה מה את חושבת לגבי כל זה.
האם זה שינה לך את החיים לטובה?
האם עכשיו, כשאת מסתכלת אחורה, את חושבת שמזל שהתנתקתי ממך, כי את זכית בכל כך הרבה חברים?
או שאת כמוני, וכל השמחה והאושר הם רק מסכה?
אבל אני לא אדע לעולם, כי אני מסתכלת מרחוק. תלתלייך הרכים והשמחים עדיין קופצים וצוחקים איתך. ותלתליי הכהים והנפולים שואלים למה הופרדו מתלתלייך היפים.