מרגישה יפה

אחרי כמה שבועות שלא ספרתי אף אחד. חייתי בעולם משל עצמי שבו הכל מושלם
אחרי כמה שבועות שלא הרגשתי בכלל שאני הורסת לעצמי את כל מה שבניתי זמן רב.
אחרי כמה שבועות אני מסתכלת במראה. רואה אותי, רואה מישהי שונה.
אותו הפרצוף. אבל שונה. מה שהיה קודם לא יחזור לזה
אחרי כמה שבועות אני ממש לא סובלת את הדמות שמשתקפת במראה. ניסיתי להחליף בגדים, אולי איפור בעדינות או משהו כזה אבל שום דבר לא עזר. מי שהייתה פה קודם לפני כמה שבועות היא לא אותה אחת. ועכשיו אני משלמת על זה

מרגישה שבורה. כל מה שבניתי מתרסק מולי. מרגישה נורא, כבר לא סובלת את עצמי.

אבל אני, אני חזקה. לא נשברת בקלות. ואם נופלת מרימה את עצמי בחזרה לא פורשת. לא עוזבת…

יש לי מטרה ואני חייבת להרים את הראש כי עכשיו כבר אין ברירה.
שלושה חודשים יש לי. המטרה שלי ברורה ואני יודעת שטעיתי. שלא הייתי בסדר. לא ישרה עם עצמי
אבל עכשיו שום דבר לא יעצור אותי. החלטתי משהו וזה סופי.
וזה הזמן שלי להצליח בגדול, אני לא דוחה את זה וכבר לא מוותרת לעצמי, אני יודעת שטעיתי אבל עכשיו זה הזמן שלי לטפל בעצמי.