מקום חדש

ריקנות. זו ההגדרה המדוייקת למה שאני מרגישה כרגע. כמו שמרגישים אחרי שמסיימים לצפות בכל הפרקים של סדרת טלוויזיה שאוהבים, רק בעולם האמיתי. כאן אני לא יכולה לחשוב ״זו רק סדרת טלוויזיה״. כאן אני לא יכולה להניח לעצמי להיות סבורה ש״זה רק בכאילו״, ש״זה לא באמת״, בעיקר כי זה לגמרי באמת.
זה כמו סיוט, שאני רק מחכה להתעורר ממנו. אני מנסה והאמת היא שאני אפילו די מצליחה להסתדר במקום החדש והמוזר הזה. אני מדברת עם אנשים, מתחברת עם ילדים חדשים שפגשתי לאחרונה, אבל אני בכל זאת מתמלאת בהרגשה הנוראית הזאת-אני מרגישה שאני הולכת בתוך מים עמוקים-עמוקים, והאוויר שלי נגמר. בכל פעם שאני משוחחת או אפילו מחייכת חיוך הדדי (כזה ששני הכיוונים משתפים בו פעולה) למישהו מוכר מהעבר, אני לוקחת נשימה עמוקה וענקית של אוויר צח, כדי שאוכל להמשיך לשוטט במים העמוקים מבלי שארגיש שהאוויר נגמר לי.
בסוף זה יסתיים. בסוף אמצא את מקומי כאן, אבל עד אז, האוויר שלי כבר עומד להגמר, ומכריי מהעבר כבר נושמים היטב מתחת למים. הם לא זקוקים לשאיפת האוויר הזאת יותר. זו הרגשה די קשה.
ולחשוב שכשהגעתי למקום שעכשיו נחשב הטוב והישן, הרגשתי ביותר אותו הדבר. אני לא יודעת אם זה אמור לגרום לי להרגיש טוב, או לערער את הביטחון שלי גם לגבי הטוב והישן.
בכל אופן, אני אעבור את זה. זה הדבר היחיד שאני יודעת. אני יכולה לעבור את זה.