מצטערת

הלוואי והייתי יכולה להגדיר את הדבר הזה שיש בנינו, הלוואי ויכולתי להגיד, "כן, זה חבר שלי".
אני רוצה, אתה לא תאמין כמה אני רוצה, אני לא מאמינה כמה אני רוצה.
אבל זה מרגיש כאילו הראש והלב מנותקים לחלוטין. הראש אומר כן, הלב אומר לא ואני מצידי חושבת תמיד שזה אמור להיות הפוך.
אני לא יודעת מה קורה וזה מפחיד אותי, יש רגשות בלתי מוסברים שלא בהכרח מצביעים על אהבה וקרבה, מן הרגשה מגעילה כזאת שאני לא מצליחה לשים עליה את האצבע ולהגדיר אותה.
הלוואי והכל היה פשוט יותר, הלוואי והלב היה משחרר והולך עם הזרם.
כואב לי לראות אותך מנסה, משתדל ולבסוף נכשל.
אתה מתקרב, מלטף ואני בסוף עוקצת.
האהבה הזאת שלך , מושכת אותי אלייך, אבל יחד עם זאת מרתיע אותי וגורם לי לרצות לברוח.
אני בכל לילה תוהה אם עליתי באחת המחשבות שלך היום, אם חייכת כשהשם שלי עלה בראשך. אני יכולה להגיד לך שאצלי בראש אתה חי ובועט.
כל הודעה שלך מקפיצה אותי והאדום הזה, החם הזה עולה לי בלחיים.
וכשאתה לא כותב אני מפחדת שהפסקת להרגיש את אותן רגשות, אם התסבוכת שבי הרסה לי את ההזדמנות. אני יודעת שאם לא אעשה צעד אלייך אתה בסופו של דבר תיעלם, אולי מתחום הזוגיות בלבד ואולי מהחיים שלי בכלל, אתה לא מבין כמה אני מפחדת שזה יקרה.

הלוואי והייתי מרשה לעצמי לשלוח לך את זה כדי שתקרא, כדי שתבין מה עובר עליי. אתה כל הזמן אומר שאני סגורה, שאתה לא יודע עליי כלום ואני מניחה שאתה צודק.
אם רק הייתי יכולה להוריד את המחסומים ולהיפתח בפנייך היית זז בקצב שלי, בהרמוניה מושלמת, היית יודע כמה אתה חשוב לי.

אבל אתה לא תקרא את זה, כנראה לעולם.
מצטערת.