מצאתי את עצמי…

מצאתי את עצמי נלחמת על דברים שלא רציתי להשיג. נותנת הכל. עובדת, לומדת, לא רואה את הבית. וזה קשה. והקרב הוא בעיקר עם עצמי. לא מוותרת לעצמי בגלל הסיכוי שאולי פעם יהיה לי טוב, למרות שכל כך רע לי מפנים. לפעמים אני מרגישה כמו קליפה ריקה. כאילו מה שהיה בתוכי פעם מת כבר מזמן. ויש בקרים שאני מתעוררת בקלות ובכל זאת לא רוצה לצאת מהמיטה, כי מה הטעם? ורציתי לבקש עזרה. באמת שרציתי. אבל לא ידעתי מה לומר. למי לפנות. קיוויתי שיראו לבד, אם אעשה משהו שישאיר סימנים. אבל נבהלתי, וגם כשראו שיקרתי טוב מידי. שהכל מושלם. פחדתי לבקש עזרה כי אני לא יודעת מה יותר גרוע. לגלות שבאמת יש בעיה או לגלות שהכל רק בראש שלי. אז בינתיים אני נאבקת לבד. אבל זו הנפש שלי שאני לאט לאט רוצחת, אז למי אכפת? רק עכשיו כשגיליתי שגם לך כואב. שגם את לא רואה שום עתיד אז הכל לחינם. רק עכשיו הבנתי שעם הכאב שלי לא אכפת לי להתמודד. אבל על העתיד שלך אני באמת לא מוכנה לוותר. ובגלל שאני יודעת איך את מרגישה אני לא יודעת מה לומר. כי אם על עצמי אני כל יום מחדש חושבת לוותר, איך אוכל לא לתת לך להרים ידיים?