מפלצת בבטן של אמא

אף אחד לא טרח להסביר להם שום דבר. הם היו מעלים השערות במשך שעות, תיאוריות קונספירציה מוטרפות יותר ויותר, אבל שום הסבר הגיוני לא היה בנמצא. תוך כדי שעת המשחק הרגילה בגן ברוש אורי אפילו פסק ממנהגו הרגיל למשוך לשני בצמות, והצטרף לאסף, אור וניב כדי להעלות עוד השערה שעלתה במוחו הקודח. ניב, שלא היה מודע למימדי התעלומה, הצטרף לשלישיה בשמחה והוסיף שמן למדורה.
"אספי, אני חושב שצומח שם עץ." אורי אמר יום אחד. אסף הבין מיד, ואילו ניב ואור הביטו בשניים בבלבול עת שהתחילו להתווכח ואז חזרו למשחקם. אסף טען שזה לא אפשרי, שאיך עץ יכול להיכנס לשם? אבל אורי טען שהדס הגננת אמרה שעץ גדול יכול לגדול מזרע קטן, בדיוק כמו שילד גדול כמותם גדל מתינוק קטן ועוד ממשיך לגדול עד שהוא נהיה ממש מבוגר, ויכול להיות שהגיע לשם בטעות זרע כזה קטן, כמו שאמא תמיד אומרת להם להיזהר לא לאכול כשהם אוכלים תפוח.
"ואתה חושב," אסף העלה טענה ניצחת, "שאחרי שהיא אומרת לנו כל כך להיזהר ולא לאכול את הזרעים של התפוח, אמא אכלה בטעות זרע כזה של תפוח שמצמיח לה בבטן עץ? אמא בטוח אלופה בלהיזהר מזרעים של תפוחים!"
"איזה טיפש אתה, אסף, באמת." אורי שילב את זרועותיו, "כולם יודעים שגם אמא יכולה להתבלבל. היא לא מושלמת."
אסף קם על רגליו ממקום מושבו על השטיח. הוא היה גבוה מאורי ומאור, שהיו באותו הגובה, במצח אחד בדיוק- המצח של אסף התחיל איפה שהראש של אורי נגמר. "אמא לא יכולה לטעות."
בנקודה הזו ניב ואור, שבנו מגדלי קוביות בצד השני של השטיח, הצטרפו לויכוח. "יש אימהות שיכולות לטעות. אמא שלי עזבה את הבית של אבא שלי ועכשיו יש לי שתי אימהות. אמא שלי הראשונה אומרת שאבא שלי איש רע כשהיא מדברת עם אנשים, אבל דווקא אליי הוא לא רע והיא יודעת את זה. בגלל אמא שלי יש לי שני בתים עכשיו ואבא הביא אמא שניה." אמר ניב, ואילו אור הייתה שקטה, מהורהרת.
"רואה, אמרתי לך." אורי חייך חיוך מנצח. אסף רצה לומר שאולי אמא של ניב יכולה לטעות, אבל אמא שלו בחיים- בחיים לא טועה ולא מתבלבלת, אבל המילים לא יצאו לו כי הם היו שניים ואור שהתלבטה והוא היה אחד. "אז נראה לך שאמא באמת בלעה תפוח?"
"אם אמא שלך הייתה בולעת זרע של תפוח," התערב ניב שנית, הפעם לטובת אסף, "היה יוצא לה עץ מהפה. עצים גודלים למעלה."
אסף לא היה בטוח אם זה היה בגלל שזה ניב ולא הוא, אבל אורי נדמה לחשוב לרגע לעומק. "אתה צודק. אז אולי זה לא עץ."
ניב שאל על מה בעצם מדברים, מה בעצם קרה לאמא שלהם. אור, ששתקה עד אותו הרגע, הסבירה לו שכבר מלאנתלפים ימים הבטן שלה מתנפחת לאט לאט, אבל לא כמו של אישה שמנה אלא רק קדימה, ורק הבטן בלי שאר הגוף. ניב חשב לרגע. "זה באמת מוזר," אמר. "אף פעם לא שמעתי על דבר כזה."
בשנת הצהריים בגן אסף וניב ישנו משני הצדדים של אורי, כמו תמיד. אור לא יכלה לישון איתם, כי הצד של הבנות היה בצד השני של הגן, וזה היה קצת לא פייר כי היא גם הייתה חברה שלהם אבל בכל זאת. אורי היה החבר של שניהם ואסף היה קצת יותר חבר של אורי כי הוא היה אח שלו וגם ניב היה קצת יותר חבר של אורי למרות שהוא לא היה אח שלו. בכל הגן לא היו עוד שלושה ילדים כמו אסף, אורי ואור, שנולדו באותו היום לאותה האמא, והיו בעצם אחים אבל גם נולדו ביחד ולא בנפרד. בתחילת השנה הגננת הושיבה את כל הילדים בריכוז בבוקר וסיפרה לכולם שאסף, אורי ואור הם שלישיה, שזאת המילה שמסבירה בעצם את הכל. בכל אופן, שנת הצהריים. כולם היו אמורים להיות בשקט- בשקט כדי שאפילו עומר שקשה לה לישון עם אור דולק תוכל להירדם ואפילו הבובה זהבה שאף פעם לא יכולה לעצום את העיניים תלך לישון.
"אספי?" לאורי לא היה אכפת; אורי אמר שזה שטויות ושבובות גם ככה לא יכולות לישון. אסף מעולם לא היה בטוח אם להאמין לו. "אתה חושב שמפלצת השתלטה על הבטן של אמא?"
"שש." אסף ניסה להשתיק אותו, אבל הוא רצה יותר מדי לענות ובסוף התבלבל. "אני חושב שמפלצת הייתה כבר תוקפת אותנו. באמת שלאמא יש בטן גדולה כבר, ומפלצת גדולה כזאת כבר הייתה מנסה לעשות דברים רעים."
"אבל מה אם היא עושה דברים רעים ואנחנו כבר לא יודעים?" אורי לחש, מה שהפחיד את אסף אפילו יותר מדבריו והוסיף להם מימד אפל, "מה אם היא משתלטת על אמא ועוד מעט תשתלט גם על אבא?"
"אולי אבא הדביק את אמא במפלצת!" הלחישה של אסף הפכה לדיבור שקט ונסער, "אמא תמיד אמרה שיש לאבא בטן מפלצתית. אז מה נעשה?"
"נקווה שהמפלצת לא תשתלט גם עלינו." אורי השיב. הוא הסתובב ונשכב על הגב, מביט בתקרת הגן עליה הודבקו כוכבים שזוהרים בחושך. "ולא נספר לאור, כי היא בת והיא תפחד."
"אתה פוחד שהיא תשתלט עלינו?" אסף שאל. הוא בעצמו פחד מאוד, אבל רצה שאורי יודה ראשון. כשאורי עשה דברים ראשון הם הלחיצו את אסף פחות. כשהוא סיפר את זה לאמא- הרבה לפני שהמפלצת השתלטה עליה, או אולי קצת אחרי? הוא לא היה בטוח, אמא חיבקה אותו ואמרה שאולי בגלל זה אורי נולד ראשון- כי אסף ואור פחדו לצאת החוצה. זה נשמע לאסף מאוד הגיוני, למרות שהוא לא באמת זכר מה קרה שם.
אורי התמתח ופיהק. "אני אף פעם לא פוחד." אמר בחיוך למרות שאסף ידע שזה לא נכון כי אורי תמיד מאוד פוחד כשעולים במעלית, נניח. וכשהלכו לגן החיות לפני חודש או שנה, ואסף לקח את אור ורץ ישר לכלוב של הנחשים, אורי מאוד פחד ואחז במכנס של אבא וביקש שהנחשים לא יתקרבו, למרות שאבא אמר לו שהם לא יכולים לגעת בו ולאסף הם נראו מאוד מגניבים ומבריקים והיו סגורים בתוך כלוב זכוכית כזה גדול שאפילו אור שהיא פחדנית ממש כי היא בת לא פחדה מהם. בכל אופן, אחרי הצהרה כזאת אסף לא יכל להודות שהוא פוחד.
"ומה אם-" אסף התחיל, אבל שכח ששנת צהריים עכשיו וצריך להיות מאוד בשקט, אז ענבל העוזרת גננת באה אליו ואמרה לו שאם הוא לא יעצום עיניים כמו שצריך וילך לישון היא תשלח אותו לפינת העונש. אסף לא אהב את פינת העונש כי היא הייתה מבודדת, ועכשיו הוא היה בין חברים וחוץ מזה אורי תמיד היה הולך ומספר לאמא ולאבא שלהם ששמו את אסף בפינת העונש ואסף היה מתבייש מאוד כשהם שאלו למה. ואורי אמר לאבא ולאמא למרות שכששמו אותו בפינת העונש הוא היה אומר לאסף לא לגלות ואסף באמת לא היה מגלה, אבל כנראה שככה זה ובכל מקרה אור תמיד הייתה מגלה לאבא בסוף כי היא לא יכלה להתאפק. אורי אמר לו שלא לספר זה לא כמו לשקר, ובכלל אסף תמיד שכח ששמו את אורי בפינת העונש כך שזה היה בסדר.
אחרי כמה שניות או דקות בהן שכב בעיניים עצומות, אסף נרדם ושנתו הייתה טרופה ומלאה במפלצות מאיימות בצורת בטן עגולה.
הפיתרון לתעלומה נמצא אחרי זמן מה, כשניב היה אמור לבוא לשחק איתם בבית. אבא חזר מהעבודה כשעוד היה אור מחוץ לתריס, עזר לאמא ללכת אל הספה הגדולה בסלון (מאז שהמפלצת השתלטה לה על הבטן ממש קשה לה להזיז גם את הרגליים. אור העלתה תהיה- אם זה אומר שגם הרגליים יגדלו לה עוד מעט) ואז הוציא להם שלוש סוכריות חדשות ונקיות מהתיק. הוא אמר להם שהוא ואמא צריכים לספר להם משהו חשוב והם צריכים להתנהג כמו ילדים גדולים ולנסות להבין.
אמא ואבא הושיבו את אורי, אסף ואור ביניהם והביטו בבטן של אמא. פתאום נהיה ברור על מה הם רוצים לדבר. אסף שאל את עצמו אם הם מודעים למפלצת. "ילדים שלי, אני רוצה להסביר לכם על שינוי שעומד לקרות במשפחה שלנו בקרוב. בעצם, שינוי שקורה כבר כמה זמן."
למרות שאחיה ממש ממש סימנו לה שלא, אור לא יכלה לשבת בשקט אז היא שאלה, "אמא, את מדברת על המפלצת שהגדילה לך את הבטן פתאום?"
אמא נראתה מבולבלת. לאחר אספה אותה בזרועותיה, צחקה את הצחוק הנעים שלה שהיה לחלוטין נטול מפלצות ואמרה, "אף מפלצת לא הגדילה לי את הבטן, למרות שאני שמחה ששמתם לב. מה שעומד לקרות והגדיל לי את הבטן, ילדים שלי, הוא אחות קטנה שעוד מעט תיוולד לכם ותצטרף למשפחה."
"אחות?" אורי קפץ מהספה אל רגליו, "אני לא רוצה אחים."
אבל לאסף זה לא נראה נורא כל כך. לא כמו המפלצת שפחד ממנה במשך כל כך הרבה ימים. הוא מצץ בשקט את הסוכריה שאבא קנה ושקל מילים. "אחות כמו האח התינוק של נעמה לא נשמעים לי כל כך רע." אמר לבסוף. "מתי האחות שלי תבוא?"
"בעד בערך חודשיים אני אסע לבית החולים וכשאני אחזור, אני אחזור עם אחותכם." חייכה אמא חיוך נטול מפלצות נוסף. זאת הייתה קצת יותר מדי אינפורמציה לעכל ואסף, אור ואורי שתקו לכמה רגעים וניסו לחשוב.
"את יודעת מה, אמא," אור אמרה, "כל עוד הם לא מפלצות נראה לי שזה יהיה בסדר. ואני דווקא רוצה אחות קטנה לשחק איתה בברביות."
אסף התלהב. "אני רוצה אחות, אמא! אני אשחק איתה ברופא וחולה והיא לא תרביץ לי ולא תצעק עליי. הספיק לי מאורי."
"אני דווקא רוצה אח," אורי מיהר להתנגד, "נוכל להקים קבוצת כדורסל ביחד עם אבא ואמא תהיה השופטת. עם אחים אפשר לשחק במלחמה ולריב מכות ולהביא להם את הבגדים הישנים."
אבא חייך אליהם והניח את ידו הגדולה על הכתף של אמא. "אני מצטער, אורי, אבל תהיה לכם אחות."
אסף היה מרוצה לחלוטין, אבל דעתו של אורי לא הונחה. "אז לא נוכל להקים קבוצת כדורסל." אמר.
אור חבטה בו. "אם אני יכולה לשחק כדורסל טוב יותר ממך, אולי גם האחות תוכל."
אחרי הלידה השניה בחייה, הקלה יותר באופן משמעותי, שום זרעי תפוחים או מפלצות או אחים קטנים לא השתלטו על הבטן של אמא יותר.