מפלצות
פעם לא האמנתי במפלצות.
אני אחות גדולה וזה היה חלק מהתפקיד שלי לשמור ולהרגיע. לקחתי את התפקיד ברצינות ובגאווה ולכן כשאחותי הצביעה על צל אימתני הייתי מסבירה לה שזה רק כיסא עם בגדים. כשהיא הייתה נבהלת מרעשים מפחידים הייתי יורדת לחקור ומכריזה שזה רק אבא שעדיין לא הלך לישון.כשהיה חשוך והיא לא רצתה לישון הייתי מפטפטת איתה עד ששמעתי את צליל נשימותיה העמוקות. ידעתי שמפלצות לא קיימות ולכן הייתי נרדמת עם חיוך על הפנים. בטוחה שאין מפלצות ושגם נגד הרוע שאולי קיים אני מוגנת. האמנתי בזה בכל ליבי. עד שפגשתי מפלצת.
היא לא אגדה והיא גם לא גרה בארץ רחוקה. היא אמיתית והיא כל כך מפחידה שרק המחשבה עליה גורמת לי לרעוד. למפלצת שלי אין גוף ואני לא יכולה לדמיין אותה אבל אני יכולה לשמוע אותה. קול מרושע ושתלטן שמשתיק כל קול אחר ומשתק אותי עד שאני נשארת חסרת אונים מולו. פגשתי אותה בתור ילדה. כבר בגיל 8 היא הייתה מופיעה מדי פעם אבל גם היא הייתה קטנה. רק קול דק שמנסה למצוא דרך להיכנס. כמו קריאה מעבר לחומה. עברו כמה שנים ובגיל 13 הקול התחזק. צורח עליי דברים מזעזעים. "את לא שווה את האוויר שאת נושמת!", "כל אדם שאי פעם תפגשי או פגשת לא יאהב אותך", "את לא מסוגלת לעשות שום דבר כי את כזאת חסרת יכולת, מטומטמת, מכוערת וגרועה ותמיד תהיי כזו", "אנשים תמיד יפגעו בך כי הם שונאים אותך ולמה שלא? את הרי כזאת נוראית". הייתי שוכבת במיטה, מקשיבה לקול ובוכה. לפעמים ניסיתי להתווכח ולטעון שזה לא נכון אבל הוא תמיד היה משתלט ובלי רחמים רומס כל תקווה שאי פעם יעזוב אותי.
לפעמים אני נזכרת בתקופה הזאת ובקול הזה ואני מפחדת. מפחדת שהוא יופיע שוב וישתלט עליי. אני לא ניצחתי את המפלצת הזאת. אני יודעת שהיא עדיין קיימת. מסתתרת בין הצללים ומחכה שאתן לה הזדמנות. היא תמיד תהיה שם הרי היא חלק ממני.
תגובות (0)