"מפה לים" קטע מתוך הספר "מועדון האספנים בן יהודה 34 ירושלים"

"מפה לים "
שעת בוקר מוקדמת. האוויר בהיר וצלול. אני בדרך ליפו. עוד מעט אגיע לשוק הפשפשים: מדינה בתוך מדינה. תת-תרבות עם חוקים, אגדות, הומור ושפה ייחודיים. ויזה לשוק הפשפשים מותנית בחוסן נפשי, בחספוס ובסקרנות אנתרופולוגית.
אני מתוחה, חוששת שלא אמצא כלום. אני מכורה לתחושת הציד אבל קשה לי עם חוסר הוודאות הנלווה.
אני מגיעה לשוק ומתמקדת ברחבת הרוכלים. הסחורה, שנאספה בלילה מפחי האשפה של גוש דן, זרוקה על הרצפה. אני מברכת בברכת שלום את כולם, חוץ מאלה שאני לא מדברת אתם.
"ירושלים, בואי הנה!", צועק לעברי אחד הסוחרים ומראה לי פסל בלי ראש. המוכר לא חושב שיש כאן בעיה שלא ניתנת לפתרון פשוט. "תמצאי ראש אחר ותדביקי", הוא אומר, "תאמיני לי, אף אחד לא ירגיש".
כדי להפריד את הפריטים המעניינים מערימות האשפה אני מעבירה את עיני למצב סריקה. דובי ישן ואיכותי מתוצרת גרמניה קורץ לי. הוא ממולא קש ועיני הזכוכית שלו שופעות הבעה. הוא שוכב מושפל בחברת צעצועים חדשים וזולים. אני שולה אותו ומשלמת עשרה שקלים, כפי שהתבקשתי. עם קניית הדובי נשמעת בתוכי צפירת הרגעה. הפחד שנסעתי לחינם נעלם. לא הפחד ולא הרגעתו מעוגנים במציאות, שניהם רק ביטוי חיצוני למשהו עמוק יותר שנמצא בתוכי.
אני חגה במעגלים עד שאני בטוחה שלא חמק ממני שום דבר שישמח את הקונים שלי. היום נחשב ליום מוצלח: אני מוצאת פותחן יין בצורת מפתח, דגם של רכבת וספר מאויר בידי נחום גוטמן. בסיבוב הבא אני רואה חפץ שאני לא מצליחה לזהות. אני מסובבת, הופכת, נוקשת ועדיין לא מזהה. אני לא שואלת את המוכר "מה זה". למדתי להימנע משאלות מיותרות כשנחבטתי ברצפת הבוטות הקשה של השוק. גם לא "יש לך עוד אחד?", "ממתי זה?", ובטח שלא "מאיפה זה?".
השאלה "איפה מצאת את זה?" מתפרשת כחיטוט לא לגיטימי בחיי הסוחרים, או גרוע מזה, רמיזה שהפריט גנוב.
בסיבוב הרביעי אני רואה סכו"ם ישן. המוכר מזהה הזדמנות. "זה כסף", הוא מאיר את עיני. אני מסכימה אתו. פשוט ובטוח יותר להסכים מלהעמיד אותו על טעותו. המושג "אמת" מתגמש בשוק הפשפשים כמו נערת גומי. כל מתכת לבנה היא כסף. אם היא צהובה, היא ללא ספק זהב טהור. כל ספר בלוי הוא מתקופת פלסטינה, וכל צילום שחור-לבן הוא מנדטורי. אם היבטת בהיסח הדעת במזכרת עם הכיתוב "ישראל" המוכר מביא לידיעתך שנפלה בידך הזכות לראות שכיית חמדה שנוצרה בידי אמני בית-הספר "בצלאל" בתחילת המאה.
אני לא נכנסת לעימותים, משתדלת לא לתת למוכר הרגשה שאני יודעת יותר ממנו. כשהוא טוען שספר נכתב ביידיש לפני מאה שנה ואני רואה שהוא בהונגרית משנת תשעים, אני מודה לו על ששיתף אותי בידע שלו. גם כך אני חשודה בעודף השכלה. המוכרים מניחים שאם אני רוצה לקנות משהו, סימן שהוא בעל ערך, וכדאי שהדבר יתבטא במחיר.

כוס קפה, זה מה שאני צריכה עכשיו. בדרך אני נתקלת במופע רחוב: הפעם מישהו בודק תנור חשמלי שמוצע למכירה. הוא מסכים לשלם עשרים ש"ח אבל רוצה לדעת אם התנור עובד. "מפה לים", עונה לו המוכר, והעסקה מתבצעת. את הביטוי הזה שמעתי רק כאן, והוא קיצור של "אין לי מושג. אבל אם זה לא עובד, תזרוק אותו בבקשה לים".
. בדרך לחניה אני שומעת את אחד הסוחרים מספר לזוג צעיר על פגישתו עם אל המזל: "מצאתי ברחוב ספרים, והתחלתי להעמיס על הטנדר, אבל הכול היה עם עובש ותולעים. העפתי את הספרים, ופתאום נפלו דולרים, אתה לא מאמין כמה, אלפים. וזה עוד כלום, לפני שנה רציתי לזרוק שידה שבורה מהמחסן, ואז מישהו קנה אותה כדי להשתמש בעץ. הוא ביקש שאפרק אותה. התחלתי לשבור, ופתאום ממגירה סודית התגלגלו תכשיטים, הכול זהב ויהלומים". הזוג הנפעם מרוצה מכך שלחוויית הקנייה שלהם נוסף סיפור פיקנטי.
את האגדה הזאת שמעתי באין-סוף גרסאות, ואין אחד בשוק שזה לא קרה לו.