מפגש מסילות

היא הייתה בדרכה לרציף הרכבת , הוא צעד מולה, צעדיו צעדי חתול, חיוך קטן בעיניו, מזוודה אין, גם לא תיק מסע, לא דומה לאף אחד מבאי המקום.
בוקר ראשון של חופשת השחרור, קצת אבודה. הכול נראה אפור ומעורפל. בקרוב יהיה עליה להחליט מה הדבר הבא שתעשה בחייה. הרציף המה בהמון צבעוני בציפייה דרוכה לכניסת הרכבת, קולו של הכרוז נשמע, "הרכבת שזה עתה נכנסה לתחנה…".
כולם מיהרו לתפוס מקום ישיבה לשעה הקרובה, היא לעומת זאת צעדה לצד דמותה המשתקפת בחלונות עד הקרון האחרון, שם התיישבה בנחת לצד משפחה עמוסת תיקים וילדים. הרכבת יצאה לדרכה משמיעה צפירת פרידה, נוף הבתים התחלף לכחול של ים ושמיים, ובתוכה, תחושת צפייה מעורבת בחשש של התחלות .
שקועה במחשבות, לא שמה לב איך שכניה לתא פתחו בסעודה הגדולה ואיך ממש מולה התיישב אותו בחור, ובעיניו, אותו חיוך קטן .
לאט לאט כבדרך אגב, הזדקפה במקומה, נפרדת מהנינוחות שהשרו עליה שכניה המשפחתיים.
"להביא לך משהו לשתות"? שאל לפתע בטבעיות .
"תודה לא" מלמלה בהפתעה.
הוא נעלם מאחורי דלת הקרון וכשחזר היו בידיו שני בקבוקי שתייה. הוא הניח אחד מהם בידיה בביטחון שקט…
דקות ארוכות לא העזה להרים את מבטה לעברו, ברקע הילדים קיפצו, הוריהם גערו בהם "לא להפריע". ככל שנמשכה הדרך ובחסות הרקע הקולני נמוגה המבוכה והייתה למבטים מחייכים ומשפטים קטועים. אם המשפחה עקבה כבדרך אגב אחר הדיאלוג שנרקם למולה, "איש הסנדוויצ'ים" חלף בין הנוסעים, מתאים עצמו לקצב תנודות הרכבת, ובתא השכן, קבוצה "ירוקה" של טירונים סיפרה סיפורי התחלה אחרת.
בתוך כול המהומה, בבועה האינטימית שלהם, נעמה לה המידה הנכונה בה נגע במרחב הפרטי שלה. אף לא מילה אחת שגרמה לה להרגיש שלא בנוח.
המציאות שבה כאשר בתיה של תל אביב צצו מבעד לחלונות וקולו של הכרוז הודיע "הרכבת תיכנס מיד לתחנת תל אביב מרכז". כולם אספו את חפציהם לתוך התיקים, קמו מתמתחים, חיכו שהרכבת תשמיע אנחת עצירה סופית. הוא עמד לידה במרחק של כמעט נגיעה, תמיר מאוד ,שקט, היא לא העזה להביט בו כל כך מקרוב. רעש פתיחת הדלתות נשמע, הוא סימן לה לעבור לפניו, מגונן עליה מפני הנוסעים שקצרה סבלנותם מהתנועה האיטית. משם צעדו זה לצד זה לתחנת האוטובוס הנוסע לפתח תקווה, לשם היו מועדות פניה.
"תרצי שניפגש באחד הערבים" שאל כשהגיעו לתחנה.
"לא חושבת" ענתה חלושות מבלי לחשוב פעמיים.
להפתעתה, הוא לא שאל פעם נוספת, נפרד ממנה לשלום, חצה את הכביש בדילוג מעל גדר הפרדה גבוהה, אפילו לא העיף מבט לוודא שראתה את הכישורים שזה עתה הפגין.

השבוע עבר, שוב בתחנת הרכבת בדרכה הביתה, התקרבה לאשנב הכרטיסים ו…..שם הוא עמד. כשהרים את עיניו וראה אותה, חייך, מופתע, מתקשה להסתיר את שמחתו. בראשה חלפו מחשבות על סיפורי גורל מוזרים.
הפעם, צעדו יחד לתוך הרכבת. שעת צהרים, הקרון היה כמעט ריק, התיישבו זה מול זה והוא שאל אותה לשמה. מלבד הפרעה של הכרטיסן שניקב פעמיים את שיחתם, הם לא הפסיקו לשוחח כל הדרך. היא סיפרה על קורותיה בצבא, והוא על עבודתו. לא היה ביניהם אף לא רגע אחד של מבוכה.
"מתי אוכל לראות אותך שוב?" שאל כשהגיעו לתחנה הסופית. מתקשה למצוא את המילים, הנידה בראשה לשלילה.
אחרי רגע של שתיקה, הוא הושיט את ידו, לחץ את ידה ארוכות מבלי להראות סימני כעס או אכזבה והלך. היא לעומת זאת, צעדה בשביל המוביל לביתה, נוזפת בעצמה. לא הבינה מה גרם לה לסרב לו שוב. בתוכה ניקרה תחושה של אולי החמצה.
 
חודשיים אחר כך, יום שישי בצהרים, בדרכה לתחנת המוניות, נפל מבטה על ערמת עיתונים בקיוסק הסמוך. לא היה לה ספק לגבי הבחור שכיכב בכתבת השער. עם העיתון בידה, צנחה על הספסל הקרוב, "משפחות הפשע מחפשות אחר המודיע המשטרתי…" המומה מכול מילה כתובה, מנסה לחבר את הסיפורים ששמעה בדרך מתל אביב לחיפה והכול התחוור לה לסיפור אחד שלם.
"יודעת מי זה זה?" שאל בעל הקיוסק בידענות.
"לא" השיבה "לא ממש".