מעתיקנים

תמיד הייתי טובה בציור. כלומר, יחסים לאנשים שהיו מסביבי. אני זוכרת שבכיתה א' הייתי היחידה שידעה לצייר סוס, למרות שהוא תמיד נראה כמו כלב עקום. אני זוכרת שבגן הייתה לנו פינת יצירה. וכל פעם שמישהו רצה לצייר, הוא היה יכול לבוא לפינת היצירה. אני זוכרת שישבתי בפינת היצירה עם
ילדה אחת שקטנה ממני בשנה וילד בלונדיני ושמן. היו שם עוד ילדים, אבל אותם אני לא זוכרת. הילדה ההיא ישבה ממש לידי. היה לה קול מנוזל ומוזר והיא הייתה בגובה שלי. תמיד אהבתי לשמור את הציורים שלי לעצמי. לא רציתי שאנשים אחרים ידעו מה יש לי בראש, או מה החלומות שלי. אני זוכרת שציירתי דשא בעזרת טוש ירוק זוהר, ציירתי ילדה על הדשא – ילדה עם שמלה כחולה, שאמורה להיות אני – פרח ורוד עם שני עלים ושמש מחייכת. הילדה שישבה לידי הביטה בציור בעיון.
"אפשר להעתיק?" היא שאלה. זה היה מנהג כזה בגן, שאם מישהו אהב ציור של מישהו אחר הוא שאל אם אפשר להעתיק – בשביל שציור דומה ייחשב לציור שלו. אני אף פעם לא ידעתי לומר 'לא'. אני אף פעם לא רציתי לאכזב אף אחד. ככה יצאתי די פראיירית. "טוב" עניתי לה. אבל בתוכי ממש לא
רציתי שהיא תעתיק, הרי זה היה אחד הציורים הכי יפים שאי פעם ציירתי, אפילו כתבתי את השם שלי עליו.. באותיות הפוכות, כמובן. בזווית העין הצלחתי לראות איך היא העתיקה את הציור שלי. את הדשא היא עשתה כהה מדי והילדה גבוה מדי. והעלים של הפרח עקומים. כעסתי, בתוכי, כיצד היא יכולה להחריב ככה יצירת אומנות? היא הביטה בציור וחייכה. לאחר מכן היא לקחה טוש ורוד זוהר וציירה לב גדול בצד של הציור. "תראי," היא אמרה לי והצביעה על הציור. "זה מתנה בשבילך".