מערכת היחסים שלי ושל עצב

לפעמים נדמה שהעצב הוא הרגש היחיד שקיים אצלי ורק מדי פעם הוא מתחפש לרגשות אחרים, פחות גרועים. הוא מעמיד פנים שהוא שמחה והתרגשות, או לפעמים אהבה, הוא גורם לי להאמין שהם שם וזה קל לו מידי, אני נופלת ברשת שלו בלי לחשוב לא פעם ולא פעמיים, שוכחת את פניו האמיתיים, מתמסרת לתחושת ההנאה המזויפת. כל פעם מחדש, כל פעם מזוינת. ואז הרגע לו הוא חיכה יותר מכל – הוא יכול להוריד את כל המסיכות, להיות מי שהוא- העצב המזדיין, התחושת דאון הזאתי שמשתוללת בפנים כמו סערה אך בו זמנית מותירה אותי ריקנית, חסרת הבעה, מתחננת לדמעות גדולות ושמנות שינקו את כל הלכלוך. ואז כשהוא מרגיש בשיא, וזה לא לוקח הרבה זמן, הוא מחליף צורה לכל יכול- מתפשט לכל פינה בתוך תוכי, והוא לא משחרר. קשה לו בלעדיי ואני אשקר אם אגיד שהיחסים בנינו אינם הדדיים, קשה לי בלעדיו.