מעלית של זמן

3 שנים של עצב וכאב עמוק שנמצא בתוך הלב. כמו מעלית תקועה שרק מחכה לעלות למעלה, לקומה הבאה. לא ידעתי עד כמה המילה אהבה תהיה גדולה בשבילי, ותתפוס חלק עצום בחיים שלי. כשהכרתי אותך לא חשבתי שתשים עליי, אך עם הזמן התברר לי עד כמה באמת שמת עליי.
עברו הימים וכך גם הייאוש אהבה לא ממומשת.
אמרת שאתה אוהב אותי ידעת לחזור בתקופות הכי קשות, אבל כנראה שהפחד הוא זה שניצח. "אני לא רוצה לפגוע בך, מגיע לך מישהו הרבה יותר טוב" ככה אמרת. ובאמת הרסת בי חלק שכבה ולא יחזור עוד לעולם. במשך שנים בלבלת אותי, לא ידעת אם לתת לי להמשיך הלאה או לנסות לחוות אהבה ביחד. תמיד היית הילד הרע והיום אני מבינה שאהבתי בך את כל מה שלא היה בי. חלקים שלא ארצה שיהיו בי לעולם. הסמים, האלכוהול, הגניבות כל הבריחות האלה הפכו אותך לבן אדם שלא הכרתי. התאהבתי בך שלא ידעתי על כל זה, וגם כשגיליתי הייתי מוכנה לעזור לך כי כזאת היא אהבה. אבל לא הערכת אותי מספיק, תמיד פגעת ומצד שני שמרת. אז לשנוא אותך או להגיד לך תודה ? איבדתי הרבה בגללך, בעצם אני מבינה שאני מי שאני היום בזכותך, עזרת לי להבין המון על עצמי. אולי בעתיד תצליח להוריד את החומות שבנית מסביבך ומישהי אחרת תצליח לגרום לך, את מה שלא נתת לי לעשות בשבילך.
אז תודה שלא נתת לי לשקוע, שידעת שאם אהיה איתך, הנזק החמור ביותר יהיה ההרס העצמי שהיה עלול לקרות לי.
אני לא אשקר אני עדיין אוהבת אותך, וכשאני רואה אותך אני נזכרת ברגעים שלנו.
הזיכרונות לא נמחקים והצלקת נשארת.
אז אולי ביום אחד המעלית לא תתקע בך, ותעלה קומה כי לא מגיע לי להישאר אצלך באפס.