מעבר חצייה ירוק

בימי רביעי כשאני נכנסת הביתה לירן כבר ישן. לרוב על הספה, הוא אומר שקשה להירדם במיטה לבד ואני תמיד עונה לו שזה טיפשי כי הספה שלנו לא נוחה בכלל. אני מעירה אותו, הוא שמח לראות אותי ועצבני באותו זמן. בסוף אנחנו מסכמים שצריך ללכת לקנות ספה חדשה למרות שזה יקר כדי שלירן יוכל לישון שם בימי רביעי ונרדמים מחובקים.

אני מספיקה בדיוק לאוטובוס האחרון,עובדי עיירה צובעים את מעברי החצייה ויש בזה משהו קסום כי הם תמיד לבנים ואף פעם לא העליתי בדעתי שמישהו צובע אותם ושומר שזה יישאר ככה. כמה דברים אנחנו לוקחים כמובן מאליו.

אמרתי ללירן שמחר בשלוש יאסוף אותי מהמכללה ונסע לאיקאה לקנות ספה. הוא צחק אני הייתי רצינית. " אנחנו חייבים להפסיק לדבר על מה שנעשה כל הזמן במקום לעשות " הוא עדין צוחק "לא צריך להיות דרמטיים זאת בסך הכל ספה ". "בשלוש" אני אומרת ומנתקת את השיחה.

"ידעת שצובעים את מעברי החצייה ?" אנחנו נוסעים כבר חצי שעה ולא החלפנו מילה. "לא, חשבתי שהם פשוט מופיעים מעצמם" הוא אומר בציוניות מעצבנת ומרים את הטלפון כדי להחליף שיר. "תן לי אל תתעסק עם זה עכשיו" אני אומרת ולוקחת לו את הטלפון מהיד – הוא לוקח אותו חזרה ומעביר שיר.
"זה דיי מעצבן" אני אומרת עם פרצוף נעלב. "זהו פעם אחרונה" הוא מבטיח ומחייך אלי.

אני נוסעת באוטובוס האחרון של השעה 23:20, כמעט ופספסתי אותו כי הטלפון שלי לא עבד. יש הרבה אנשים באוטובוס יחסית ליום רביעי. מולי מתיישבת אישה עם חולצה ירוקה, באותו צבע בדיוק כמו הספה. אני מחייכת, יודעת שהיום כשאגיע לא אעיר את לירן כי הספה נוחה ואז חושבת, שאולי גם לי יהיה קשה להירדם במיטה לבד ועל כמה חבל שאין לנו עוד ספה.

אני נכנסת הביתה, לירן לא ישן על הספה. הוא לא בבית. 26 שיחות שלא נענו.

"אני בסדר"
"את לא נראית בסדר, זה לגיטימי להיות עצובה"
"אני אפילו לא בטוחה שאני עצובה"
"אז למה את בוכה ?"
"זאת פשוט הספה"
"הספה- מה לא בסדר עם הספה?"
"הייתה לנו כזאת ספה".

עברו כבר חמישה חודשים אבל זה לא כואב פחות.
כשאני עולה לאוטובוס האחרון ביום רביעי הדמעות עומדות לי בגרון. התיישבתי ליד הנהג ואני מחזיקה אותן ומרגישה את הגוש עולה בגרון. עובדי עיירה צובעים את מעברי החצייה ולרגע רציתי שמישהו יבוא ויצבע גם אותי בלבן. "זה ככה כל שישה חודשים" אומר הנהג וקוטע את הריכוז שלי "סליחה" ? אני אומרת. "הם צובעים פה כל שישה חודשים".
"הרבה יכול להשתנות בשישה חודשים" אני אומרת לו ומחייכת חיוך מאולץ
מנסה לשכנע את עצמי שעוד שישה חודשים יהיה יותר טוב.

לירן נהרג בתאונת דרכים כי הנהג השני היה התעסק בטלפון.
אני יודעת שזה היה יכול להיות גם להפך