מסכה

בס"ד

התיישבתי על המיטה ופרצתי בבכי. פתאום הכל חזר אלי.
כל מה שהתחיל בצורה שאני כמעט ולא זוכרת. כל השתלשלות העניינים מאז ועד היום.
אולי עד העתיד.
אולי אפילו הקרוב.
לא רציתי כבר הרבה.
לא ביקשתי הרבה.
לא חשבתי הרבה.
לא הבנתי הרבה.
חשבתי איך לצאת מזה.
כבר הבנתי שאין סיכוי.
אבל אולי בכל זאת יש חצי סיכוי.
בעתיד.
ואולי גם הקרוב.
היו הרבה תנודות.
הרבה שינויים.
התבגרויות.
ואנשים.
אבל בתוך כל הבלבול הזה,
תהיתי אם באמת (או השקר) הבסיסית ביותר של החיים שלי, יש משהו חופף שיכול לגלות על מה שיש פנימה.
לא הייתי קוראת לזה פיצול אישיות.
הייתי קוראת לזה עולם נסתר בתוך אישיות.
תהיתי אם העניין הבסיסי הזה עבר גם שינוי כלשהו.
שינוי. לא שדרוג.
אלה שני דברים שונים.
אבל אולי לנפילה למקומות יותר עמוקים בבור, אפשר לקרוא שינוי.
לא.
לא במקרה הזה לפחות.
כי ההרגשה בתוך בור בעומק של שני קילומטרים, היא אותה ההרגשה כמו בבור של ארבעה.
ואין מה לעשות עם זה.
אפשר למצוא נחמה בזה שגם כשהמצב יהיה גרוע יותר, ההרגשה תהיה אותה ההרגשה.
אבל כבר שנתיים אני תקועה בתוך בור ואני רוצה להרגיש שהעניינים זזים, גם אם לרעה.
ואין מה לעשות עם זה.

הריח של הקרבות וההקרבות עוד עמד באוויר ששאפתי חזק לריאות וכלאתי אותו בתוכן.
כמו עשן אחרי שריפה שמתאדה ויכול לתת לי לשחרר החוצה אוויר נקי, בלי שאף אחד יתאר לעצמו כמה כאב עוד נשאר בתוכי על הלהבות שצרבו את הלב.

אבל, מישהי גרמה לשריפה הזאת.
אני.
כמובן.

למה?
איכשהו, בכל הסיטואציה הזאת יש גם משהו שנראה מבטיח.

סגרת דלת והמפתח נעלם. איך הגננות אומרות? "עכשיו משליכים את המפתח שסוגר את הפה לים ושומרים על השקט."

כן, אמנם עשיתי את זה בטעות, אבל אני השלכתי את המפתח של החדר שלי לים.

ועכשיו מותר לי להתגורר רק במסדרון.

אבל אני מדמיינת את היום שבו אני אגלה שכשנעלתי את הדלת של החדר הקודם, בעצם פתחתי דלת חדשה. וכל מה שאני אצטרך לעשות הוא לרהט את החדר ולהתאים אותו לצרכים שלי.
וכבר עכשיו אני יודעת, שהחדר הבא יהיה הרבה יותר נוח מהקודם.

את פותחת חלון ישן נושן עם עיניים אדומות ומצועפות בדמעות.
פנים רטובות.
החלון הזה תמיד הראה מה צופן העתיד- ומה העבר.
את מריחה מהכיוון השני כבר את הסוף. שיבוא אלייך סוף-סוף.
ריחות מתוקים של תאנים ווניל.
בסדר. תחכי. תיהני בינתיים מהריח.
אבל קשה ליהנות מריחות טובים כשיש במסדרון גם כאלה שהם לאו-דווקא נעימים כל-כך.
מבחוץ כולם יכולים לראות את העיניים הלחות שלי. אבל כבר לא אכפת לי.
הירח עומד קרוב לשמש השוקעת. הוא מסתכל על כל אחד מחלון ביתו- ואני זוכרת כמה פעמים בהם הסתכלתי בו בבכי ורציתי לדעת מתי כל זה ייגמר.
התשובה של הקול הפנימי בתוכי תמיד משתנה. הפעם היא: "בקרוב. תמיד יש דרך חזרה."
"דרך חזרה?!" אני עונה לו, "הדלת כבר נסגרה והמפתח אי-שם-בלב-ים!"
בינתיים האוויר מכה בפנים שלי ומצנן קצת את הלהט שמעורב עם הכנעה. הקול מחליט לנצל את הרגע.
"אולי." הוא עונה לי. "אבל מה שבטוח- הסוף יהיה טוב."