מנת חלקי

מנת חלקי/שלומית קלדרון
במושב 'תל חי' גרו משפחותיהם המבוססות של הותיקים שעלו בשנות הארבעים עוד טרם קום המדינה. היה להם משק חקלאי משגשג ושדות ירוקים ורחבים עד האופק וברפת היו הפרות השמנות מניבות חלב משובח והתרנגולות בלולים הגדולים מטילות מידי יום ביצים עם חלמוני זהב כצבע החמה בעת השקיעה. שביל עפר נמשך לכל אורכו של המושב ומשני צדיו פרחו עצי פרי במלוא הדרם והפיצו ניחוח פרדסים.
במקביל לשביל העפר, מרחק הליכה קצרה מהמושב, על הגבעה המרוחקת מעט מהעיר הגדולה, הקימו את שכונת 'טרומפלדור' עבור העולים החדשים. רחובות צרים ושיכוני קומותיים צפופים ובהם דירות קטנות עם מיטות סוכנות מברזל ומזרוני קש על רצפה שחורה. מרוקאים לצד רומנים, כורדים ופולנים, טריפוליטאים והונגרים, עירקים, תוניסאים, פרסים ואלג'יראים מילאו אותן תוך זמן קצר וילדים קטנים ושמחים הגיחו מתוכן מכל עברי הגבעה והצטרפו לחבריהם הבוגרים ששיחקו במשחקי הרחוב עד שעות הערב המאוחרות לאורו של פנס בודד שעמד על עמוד עץ ישן. לפעמים החזיקו הילדים בידיהם המלוכלכות את המעדן היומי שלהם-חתיכת לחם לבן מרוחה באריסה ולעיתים רחוקות החזיקו גם בידם השניה עגבניה עסיסית או מלפפון טרי בקליפתו ונגסו בהם בתיאבון בריא לסירוגין-פעם בימין ופעם בשמאל. לבני המזל שביניהם היתה מונחת חתיכת נקניק ריחני בין שתי פרוסות הלחם המרוח, פרוסה עבה שהצליחה לגרות את חיכם של חסרי המזל ללא מאמץ מיוחד. אלה בהו בהם בעיניים רעבתניות וריר החל נוטף מצדי שפתותיהם."שכונת פועלים" נהגו לקרוא לגבעה בשיא פריחתה בתחילת שנות ה-60, זו היתה "השכונה של העולים החדשים". אהבתי את כל מה שהיה בה – את חנויות הסידקית והמכולת, את הקיוסקים ואת גני המשחקים, את בית הקולנוע הקטן וגם את בית הספר – אהבתי הכל. אהבתי כי היתה לי אז אמא.
מידי פעם התלוויתי אליה לקניות השבת. הלכנו לצריף האסבסט האפור עם גג הפח של הירקן ומהירקן למכולת ולבסוף נכנסנו לאיטליז של ינקו הקצב הרומני. מוטל'ה הירקן הכיר היטב את העדפותיה של אמא והבין שאין כל טעם להציע לה סחורה שאיננה מסוג א'א'. את זו הוא נהג לדחוף בזריזות לקצה הצריף שלו שלא תבחין בה אפילו כשתיכנס. לתוך סל הקניות מבד עם חישוקי הפלסטיק שתפרה בעצמה שמה את תפוחי האדמה, הגזר והבצל תחילה ומעליהם הניחה את הפלפלים והחצילים שבהקו כממורקים בווקס, את הכרוב והכרובית, הקישואים והשעועית הצהובה, ומעל את כל סוגי הירק הריחני-שמיר, פטרוזיליה וסלרי-כולם יחד כמקשה אחת מגולגלים בתוך נייר עיתון ישן. את תפוחי העץ, הבננות והאגסים נתנה שאחזיק בסל הרשת שאחזתי בידי להמשך מסע הקניות.
במכולת של סמי קיבלו את פנינו צמד האחים שכונו על ידי ילדי השכונה 'סמי הקטן וסוסו הגדול', אבל על פי רוב סמי היה הדומיננטי מבין השניים. כשראה אותנו מתקרבות נהג לצאת בהצהרתו החגיגית היומית:"היום הגיעה סחורה חדשה משו משו!" היה מנסה לעורר את סקרנותה של אמא והיא כמו עומדת בפני מלכודת דבש מיד התעניינה, שאלה, הסתכלה ובדקה, אך לבסוף עיקפה את אפה ועל המדף של המובחרים הצביעה ואמרה "מזה אני רוצה!… רק מזה! ואל תנסו לדחוף לי תחליפים!"
אמא ידעה שאין מה למהר, כי ינקו מימלא 'ישאיר לה בצד' את נתח הבשר הכי יפה. הוא חיכה לה שם מאחורי הדלפק שתגיע לזמר באוזניו ביידיש את שירו של הקצב 'א בוטשער עיינער' המספר על קצב חביב שידע להשתמש בטריק שיווקי יחודי במטרה להשביע את רצון לקוחותיו כולן מבלי להזדקק למחלקת שימור לקוחות, ולקצב שירתה הזכה שכה העריץ עוד מימי נעוריה, הציג לעיניה בלבד את נתח הבשר הטרי שעמד תלוי על וו בתוך המקרר שלו. אמא בחנה היטב את הנתח וביקשה שינקה אותו עוד קצת מהשומן שעטף אותו ואז הורתה לו לפרוס את מחציתו לפרוסות עבות ואת הנתח הנותר להשאיר בשלמותו. ינקו הניח את הבשר הפרוס יחד עם הגוש השלם על המאזניים הלבנים שעמדו על הדלפק ואמר: "בשבילך, 3 לירות" ומבלי להרבות בדיבורים הוציא מהמקרר את שלד הבקר והכה בו בדייקנות פעמיים- מעין תקשורת בלתי מילולית בין השניים שתמיד לוותה בקריצת עין קטנה דו-כיוונית. שתי חתיכות עצם גדולות הצטרפו עתה לגושי הבשר בשקית ובעיניו הבורקות של ינקו כבר יכולתי להבחין כיצד הוא מתחקה בדימיונו אחר תכניות הבישול של הלקוחה הנאמנה שלו, שכן כמו שידעו כולם ידע גם הוא- אמא היתה הבשלנית של שכונת טרומפלדור.
במטבח הקטן שבדירת השיכון היו מונחים על כיריים ישנים שני סירים גדולים וביניהם סיר קטן יותר. בסיר מימין העמידה אמא מרק עוף מבשר התרנגולת שקנתה אתמול בבוקר בחצר של גברת ליברמן בקצה המושב, אצל זו שמעולם לא קימצה בגרגרים עבור תרנגולותיה כדי להשביח את בשרן ועוד מבלי לדעת שהיא מגדלת תרנגולי חופש. הניחה אמא את התרנגולת שבחרה בקפידה לתוך סל כחול ובשעה שלוש בצהריים הלכה ונעמדה בסוף התור אצל בוזגלו השוחט ברחבה שמאחורי בית הקולנוע. כשחזרה התיישבה לה במרפסת הקטנה והחלה במלאכת מריטת הנוצות באויר הפתוח. כשהיה העוף נקי מנוצות העבירה אותו מכל צדדיו מעל להבת הפתילייה הדולקת על שרפרף נמוך לגימור יסודי של מעשה המריטה. בעת שהכשירה אותו במים ובמלח גס כדת וכדין אחזה בידיה שתי סכינים גדולות ושפשפה אותן זו אצל זו במיומנות של משחיז סכינים מדופלם.
בתוך הסיר הגדול בצד ימין התבשלו עתה כרעי העוף עם הגרוגרת והכנפיים יחד עם הירקות הטריים שקנתה אצל מוטל ומתחת למכסה הסגור למחצה ביצבצו זנב הבצל וגבעולי ראש הסלרי. את חזה העוף והכבד שניקתה עטפה היטב בשקית ניילון והכניסה לתא העליון של מקרר הקרח הישן שעמד בפינת המטבח, "מזה אכין לך מחר כשתחזרי מבית הספר" אמרה לי.
הסיר בצד שמאל היה רחב אך גבוה פחות מהימני. הוא שימש לבישול הממולאים. פעם כרוב ופעם פלפלים ומידי פעם גם קישואים ועלי גפן ממולאים היו מתבשלים בו ארוכות. ראיתי את אבא עוזר לה לטחון את גוש הבשר שקנתה אצל ינקו, מסובב בכח את ידית העץ התקועה של מטחנת הבשר הקטנה שהבריגו לקרש צמוד לשולחן האוכל במטבח. אחר כך הוסיפה פת ישנה ועבה של לחם לבן שסחטה ממנה את שאריות המים, כוס אורז שטוף, אבקת מרק עוף, קוביות בצל קטנות, מעט שמיר קצוץ דק, שמן, מלח, פפריקה חריפה, פלפל שחור והרבה רסק עגבניות, ועירבבה את הכל יחדיו במנה גדושה של אהבה וחיוך תמידי לתערובת אחידה. הפלפלים עמדו מסודרים בגאווה זה לצד זה מקושטים בעלי דפנה ומלאים בשפע של טוב בתוך הסיר הנמוך מוכנים ומזומנים לציר הבשר ומיץ העגבניות שיגיעו ויכסו אותם עד צוואר.
ריח הבישולים כבר החל ממלא את כל חלל הבית, מתפשט בחדר המדרגות, יוצא מבעד לחלונות ועולה ומתמקם בירכתי הקומה השניה אצל השכנים, ממשיך ויוצא לטייל לו ברחוב הראשי של שכונת טרומפלדור ועוד ידו נטויה. לא אחת נזדמנו אורחים לא קרואים לביתנו הדל בעקבות הריח וכמו במסעדה התישבו להם ליד השולחן בהול הקטן ממתינים בסבלנות שהתבשיל יוגש להם לטעימות. אמא אהבה במיוחד נסיינים מסוגה של גברת בלום הפיינשמקרית מרחרחת התבשילים, מבקרת מסעדות עאלק שתפסה לה ג'וב לגמרי לא רע! ממרומי גילה עדיין מחלקת המורה לצרפתית ציונים לפי הריח, מראה המנה וצורת ההגשה לפני שתטעם ממנה. בבוקרשט היתה אישיות מכובדת בביה"ס שבו לימדה, אבל כאן ועכשו אפילו לא טרחה ללכת לאולפן ללמוד עברית. התמזל מזלה של הגברת בלום והיא זכתה בשכנים צפון אפריקאים שידעו לתקשר איתה בזכות שפתם המשותפת והם, במחווה למורה המלומדת, הפכוה לאורחת הכבוד מידי שנה בחגיגות 'המימונה'. אז התענגה לפחות על המופלטות, הספינג'ים והמעמולים שמעולם לא פגשה בארץ מוצאה, כי לתבשילי הדגים והבשר שלהם לא העזה להתקרב יותר מאז שכמעט נחנקה יום אחד כשטעמה חריימה- ולא בגלל עצם שנתקעה לה בגרונה. מאותו היום ואילך היא מבקרת רק מסעדות בדרגת חריפות פיקנטית ומטה ומעירה בנוגע לדרגת מליחות בלבד. גברת בלום גרה מעברו השני של הכביש על ראש הגבעה ואף על פי כן ידעה תמיד לתזמן את ביקוריה באופן מדוייק. היא מעולם לא איכזבה. עלי, הרי, לא יכלה אמא לסמוך יותר מידי בנושא זה. אף פעם לא הייתי אכלנית גדולה וממש לא גיליתי התלהבות יתר מיציר כפיה – להוציא את מנת הדגל שלה שהיתה, לדעתי, אחת ממתנות האלים- סלט תפוחי האדמה הבלתי נשכח. ואבא – הוא בכלל לא הוטרד מסוגיית התפריט היומי שלו והיה שבע רצון ממנת חלקו.
באותה שעה הכניסה אמא את איטריות הביצים, שהכינה מבעוד מועד, לתוך סיר המים החמים הקטן שעמד בין שני הגדולים, נתנה בידי כף עץ, הנמיכה מעט את הלהבה ובקשה שאערבב מידי פעם ואשגיח שלא ידבקו לתחתית ושהמים לא יגלשו בעת הבישול ויכבו את האש.
"מדוע אנחנו צריכים כל כך הרבה אוכל?" תהיתי ביני לבין עצמי בעודי בוחשת את האיטריות בסיר הקטן, רק שלושתנו גרים בבית: אמא, אבא ואני (אחותי נולדה רק בתחילת שנות השבעים) ויש כאן הרבה מידי, יותר מידי אוכל".
חוש המידה אצל ילדים בגילאי 6-7 עדיין אינו מפותח דיו ובכל זאת התעורר, כנראה, חשד בליבי לנוכח התכונה הרבה שאפיינה את ביתנו הקט. שמתי לב שלא כל האוכל שבישלה נישאר אצלנו. מידי פעם ראיתי אותה יוצאת עם סיר עטוף במגבת, חוזרת ויוצאת שוב עם סיר אחר. הנחתי שהיא הולכת לשכנים.
"למה את מבשלת כל כך הרבה אוכל?" שאלתי אותה פעם.
אמא לא ענתה, עושה עצמה כלא שומעת.
"אמא", שאלתי שוב, "למי את מבשלת את כל האוכל הזה?"
אמא הסתכלה עלי בעיניים מודאגות ולא אמרה דבר.
"תגידי לי למה! אני רוצה לדעת!" המשכתי להתעקש, "למה את מבשלת כל הזמן עבור אחרים?!"
אמא העיפה בי מבט חטוף ומיד שבה להשלים את מלאכת האפייה.
"למענך אני מבשלת ולמענך אני אופה, בתי" ענתה והסיטה ממני את מבטה שלא אספיק להבחין בלחלוחית שבעיניה.
"למעני? את כל האוכל הזה?" תהיתי. "את תמיד אומרת שאני אוכלת כמו ציפור..ושהלוואי והייתי מסכימה לטעום דברים חדשים שאת מכינה ולראות כמה הם טעימים..ושאם אסיים פעם את כל המנה, תהיי מאושרת…" (מה שהיה נכון, אבל לא ממש מדוייק… סלט תפוחי אדמה כבר אמרנו…) טרם ירדתי לסוף דעתה.
"ילדים קטנים צריכים לאכול ולגדול, גם את, ילדתי, צריכה לגדול" אמרה כאחת שיודעת וכמי ששרדה את השואה וחוותה חרפת רעב אך לפני שני עשורים.
"אבל איך אני קשורה לכל האוכל הזה שאת מכינה ואיך הוא קשור אלי"? ניסיתי להתמקד יותר ואולי לקבל הבהרות.
"כשתגדלי תביני!" פטרה אותי אמא בקצרה והמשיכה ללוש וללטף את בצק השמרים שעמדה לרדד בעזרת המערוך לעלה גדול ודק על פני מפת הבד המשובצת והמקומחת ולפזר מעליו בערמות של רגש נטול גבולות פרורי אגוזים, סוכר ואבקת קקאו שהמתינו בקערה קטנה, ותערובת של גבינה מתובלת בצימוקים ותמצית וניל שהמתינה בתוך השניה. בזריזות מיומנת הפכה את העלה לגליל ארוך שחילקה לשלושה חלקים שווים באורכם כדי לקלוע מהם צמה. אז משחה אותה מכל צדדיה במברשת קטנה שהיתה טבולה בחלמון הביצה הבוהק כצבע החמה לעת שקיעה ובזהירות ובנחישות הכניסה אותה לתוך סיר הפלא. כבר משעות הבוקר המוקדמות הוצא הסיר ממחבואו שמתחת לטבורט המרובע והועמד על השולחן מצפה לקלוט לתוכו את הבצק עם המלית שהכינו ידיה האוהבות של אמא, אחרי שיספיק, כמובן, לתפוח קלות וסיר מרק העוף יפנה לו את מקומו אחר כבוד על הכיריים.
בקערת פלסטיק לבנה כבר הונחו מרכיבי הפייבוריט שלי: קוביות תפוחי האדמה הקלופים שבושלו בקליפתם וסהרוני חלבוני הביצים הקשות. באחרת עמדו קוביות קטנות יותר של גזר מבושל, גרגרי אפונה טריה מהצריף של מוטל שזה עתה הופרדו מתרמיליהם הירוקים וקוביות קטנטנות של מלפפונים חמוצים, שאמא נהגה להחמיץ בתוך צנצנת זכוכית ענקית על השיש במרפסת עם בוא הקיץ. במשך שנים ניסיתי לשחזר את טעמו המופלא של הסלט הזה, לדאבוני בהצלחה חלקית בלבד. הוא היה טעים וריחני באופן חריג, שונה מכל סלט תפוחי אדמה אחר שהכרתי.
כפית גדושה של חרדל נחתה מעל כדורי החלמונים שהצטננו והוצאו מחלבוניהם ובמזלג החלה מועכת אותם בעדינות, מוסיפה שמן במשורה, מעט מלח מידי פעם ומערבבת נמרצות בכף גדולה את הכל דקות ארוכות לכדי משחה חלקה. כשהגיעה התערובת למימדי הנפח הרצויים, סחטה לתוכה מיץ מלימון שלם וגם הוסיפה את המרכיב הסודי שלה, את אבקת הקסם, ששינה והפך את המשחה למיונית ביתית. אולי היה זה קורט גרידת אותו לימון שניצמד היטב לצרור השמיר, שמוטל עטף בנייר עיתון ישן, אולי זה היה הסוד השמור שהעניק לסלט את הבונוס? הרי אין שום סיכוי, ולו הקלוש שבקלושים, שאמא התפתתה לקנות תחליף 'משו משו' במכולת של סמי וסוסו ועוד להשתמש בו להכנת הסלט שכל כך אהבתי! ואולי נוצרה הארומה השמיימית מהתמזגות הטעמים כולם יחדיו רק ממגע ידיה?
עדיין מערבבת הסתכלה לתוך עיניי העוקבות אחריה בהשתאות ושאלה:"רוצה לטעום?" אמא ידעה כמה השתוקקתי למנת האושר על קצה המזלג הזה!
כל הקוביות הגדולות והקטנות בקערה הלבנה כוסו באחת במיונית הצהובה והתערבבו אלה באלה עד שהועברו למשכנם הקבוע. כעוגת סלט מרהיבה ביופיה וכמו מעוצבת בתוך תבנית וירטואלית נראתה על גבי צלחת זכוכית שטוחה עומדת על רגל אחת. הגלזורה משאריות המיונית קושטה סביב סביב בסהרוני החלבונים וביניהם זיתים שחורים כדובדבנים מסוכרים המעטרים עוגת יום הולדת. זו היתה יצירת אומנות של ממש! בשונה ממאפה שזה עתה הוצא מתנור לוהט ונחטף טרם זמנו, היה סלט תפוחי האדמה זקוק לשעת התגבשות קלה במקרר לפני שהועמד למבחן הטעימות של הגברת בלום. לצורך זה הוציאה אמא מהויטרינה של המזנון הישן את צלחות הפורצלן הלבנות עם הפרחים הקטנים-צלחות לעוגה- ובסכין קהת להב ניתקה מעוגת הסלט משולש ראשון כיד המלך והניחה אותו על הצלחת הקטנה לעיניה הבוחנות של הטועמת הקבועה.
שנים רבות עברו מאז אותם רגעי החסד ואני גדלתי ולא הבנתי.
כשנדם לפתע לב הזהב הענק של אמא והיא עודנה בדמי ימיה, שבר נורא נשבר בקרבי וגעגועים עזים החלו תוקפים אותי אליה, אל הריחות והצבעים ואל כל מה שהיתה עבורי, אבל את פשר מעשיה טרם הבינותי. מיום לכתה אני נוהגת לעלות לקברה ולהתיחד עם זכרה מספר פעמים בשנה. על קברה אני תמיד מוצאת עשרות אבנים קטנות שמונחות שם. אני מסירה אותן כדי לשטוף ולנקות את השיש, והנה כשאני שבה ועולה לקברה בפעם הבאה, שוב מונחות שם עשרות אבנים חדשות. אני מסירה והן צצות מחדש. כך פעם אחר פעם.
יום אחד קרה מקרה.
כחמש עשרה שנים לאחר מותה של אמי, ואני קרובה אז לשנתי החמישים, הייתי מעורבת בתאונת דרכים בה נפגעתי קלות בגבי. כמקובל במצבים כאלה הופניתי לסדרת טיפולים פיזיותרפיים, אך אלה רק החמירו את הכאבים ובבדיקת הסי-טי אף התגלה צל על חוליות המותניים – ממצא שלא קשור היה כלל לתאונת הדרכים. רופאת המשפחה לא התרגשה, שכן 70% מהאוכלוסיה סובלים מכאבי גב ולכן האמינה שאם תלעיט אותי במשככי כאבים לאורך חודשים, הבעיה תבוא על פתרונה. במקביל ניסיתי למצוא מזור ברפואה אלטרנטיבית ודיקור סיני – אך לשווא, דבר לא עזר. הכאבים רק הלכו וגברו.
בצר לי פניתי לרפואה הפרטית, נשלחתי לבדיקות MRI ולחרדתי הובהר לי סופית שלכאבי הגב שלי אכן אין קשר לתאונת הדרכים – הכאבים הם תוצאה של גידול בתעלת השידרה בין החוליות, גידול שיש להסירו בדרך אחת ויחידה בניתוח כריתה ויפה שעה אחת קודם. המשמעות המעשית של הבשורה המרה היתה ניתוח נוירוכירורגי הכולל ניסור מספר חוליות, הקרנות ואולי כימותרפיה- תלוי בממצאי המעבדה וסוג הגידול שיוסר. כל המנתחים המומחים שאיתם התיעצתי היו תמימי דעים שהניתוח המורכב עלול להותיר אותי משותקת מהמותניים ומטה, מרותקת לכיסא גלגלים לשארית חיי. הידיעה שחיי עומדים להשתנות מקצה לקצה העיבה על חיי היומיום של בני משפחתי כולם. עולמי חשך עלי והתחלתי להתכונן לגרוע מכל.
ובתוך כך, המומה מהידיעה, חסרת אונים ושקועה עמוק בתוך הכאוס, הגיע לידי בדרך לא דרך שם של מנתח מפיטסבורג שבפנסילבניה-ארה"ב, נוירוכירורג מומחה בהסרת גידולים מסוג זה ללא ניסור חוליות – בשיטה אינדוסקופית, שיטה שקיומה משום מה לא הוזכר על ידי אף מומחה בארץ.
הקהילה היהודית בפיטסבורג אימצה אותי ואת בני, שהתלווה אלי למסע, בחום ובהתרגשות בלתי מוסברת. מוקפת אהבה, דאגה וחמלה הובהלתי לחדר הניתוח בבית החולים "אלגייני" בנר השביעי של חנוכה. בסיומו של הניתוח האינדוסקופי ירדתי מהמיטה וצעדתי על שתי רגליי לעבר השולחן שעליו עמדה החנוכיה ועליה הנירות הציבעוניים. סופגניות אמריקאיות מצידה האחד, מן האחר קופסאות קרטון ענקיות עמוסי כל טוב ומסביבי אורחיי-מארחיי. גם המנתח שלי בכבודו ובעצמו היה ביניהם. הוא הגיע במיוחד מחדר הניתוח במדי התכלת שלו לבשר לי באופן אישי את הטובה שבבשורות חיי: הגידול הוסר בשלמותו! לא אזקק להקרנות ולא לכימותרפיה! בבדיקת המעבדה שהתבצעה כבר בעת הניתוח התברר, כי הגידול היה סוג של יבלת שפירה ותו לא.
היחס שזכינו לו בפיטסבורג במהלך שהותנו בת שלושת השבועות היה יוצא דופן במלוא מובן המילה. אירוח בבתיהם של אנשי הקהילה היהודית, ביקורים ברחבי העיר ומחוצה לה וארוחות מלכים היו רק מקצת הפינוקים. קבלת הפנים, הכנסת האורחים, האדיבות והנדיבות לצד הידיעה שאינני לבד בעולם, רוממו את נפשי, חיזקו את רוחי ומילאו אותי תחושת מוגנות שליוותה אותי במשך כל תקופת ההחלמה עד שובי הביתה לישראל.
וכך למעשה, רק לאחר יום הולדתי החמישים, סוף סוף למדתי על בשרי את משמעות דבריה של אמא ואת עוצמתם המתמשכת של מעשיה, שהקנו לי את זכויות היתר בהתגלמות הנס הגלוי.
ומאז כשאני עולה לקברה ומוצאת שוב את עשרות האבנים הקטנות המונחות שם, אני עוצמת את עיניי ותוהה בחרדת קודש: "איך…איך…?" כי את מה שאמרה לי אז בדירת השיכון הקטנה על הגבעה של העולים החדשים נצרתי בליבי והמילים מתנגנות כחקוקות בסלע למצבת עולם בתוכי "ילדים קטנים צריכים לאכול ולגדול, אסור שישארו רעבים אף פעם, אף פעם…"