מנהרה

כשאומרים לי שיש תקווה, ושכל הדברים נראים כמתכנסים בדיוק למקום הנכון, אז בדיוק אני מתחילה לבכות. אנשים שמדברים איתי על אור בקצה המנהרה לא רואים את הפיתולים בהם אני אובדת ואת המזלגות היומיומיים עליהם אני מתרסקת.
לפעמים אני חוששת מהאור שמכוון אותי ליציאה. הרי עיני כבר התרגלו לחשיכה והגחליליות שמרחפות באוויר הדחוס עוזרות גם הן. ידי רגילות להחליק על פני הקירות המחוספסים שלעיתים מתגלים כחלקים.
למען האמת, אני מרחיקה אותו בכוח. את האור, כוונתי. אני עושה את זה לעצמי. כי המקום הנכון שלי עדיין לא ברור לי. ואולי פשוט יש לי כמה מקומות נכונים.