ממבטו של חייל

"אחי , שמע אני לא יודע , לא יודע אם התגברתי עליה , אני מרגיש שהיא עוד חלק ממני , קשה לי גבר.." שוב זה קורה לי.
"שמע נשמה , יכול להיות שהיא עדיין בלב שלך , אבל תקדם בחיים שלך , לפעמים צריך לוותר על הטוב ביותר…"
"גשם סגול , גשם סגול" קרא פורמן בקשר
"אני חוזר , גשם סגול – אויב בשעה 9 , אויב בשעה 9!"
יונתן ואני תפסנו את הנשקים , הקסדות על הראש התיקים וכל שאר הנחוצים לנו ויצאנו.

היה קור כלבים בחוץ , ואנחנו על הרצפה בשיא הקפור , שוכבים על הרצפה הקרה בפאקינג תחפושת של עץ…אני מסתכל על החיליים שלי , הם אוהבים את זה, את הקור ,את הנוף הקודר , את הריח של השריפה שממסטל אותם , הם מחוברים למקום הזה ..אפילו האנשים עם הסטיות הכי אפלות לא יאהבו את המקום הזה באותה האהבה של הילדים האלה…..הם מודעים לזה..הם יודעים שיכול להיות שעוד חמש דק' הם לא יהיו פה , רואים את הפחד אצלם בעיניים , את טיפות הזיעה שנופלות להם מהלחיים…

קלטתי דמות מתקרבת , הזהרתי אותה לעצור , והיא ממשיכה להתקדם , הפצרתי בה שוב ושוב אבל הדמות לא עצרה , היא התקדמה לעברנו , ומה עוד נותר לי לעשות ? זרקתי לעברו רימון והודעתי שעוד צעד אחד הוא מת , הוא המשיך והד לא היה מסוגל לשבת קפוא , הוא קם לעברו וריסס אותו בכדורים. הרימון התפוצץ , עשן הציף את הסביבה .

קמתי בעקבותיו של הד.
"איפה אתה ?" צעקתי , "תענה לי!"
נשמתי נעתקה מחזי , ושמעתי את קולו של הד.
רצתי לכיוון ממנו בקע הקול וראיתי אותו שוכב , מלא בדם , ממבט שני הבנתי שגיד אחד קרוע , כל היד שלו הייתה שסועה.
קראתי לרון – החובש, הוא הגיע , אמרתי לו שירגע שינשום עמוק יירגע , אבל הוא בכלל לא היה לחוץ…קצת הזיע לא יותר. הוא התחיל לדקלם שורה ממחזה של שייקספיר:"כי אם למות נגזרנו , ציבנו להנחיל כבוד בארץ , אם לחיות , אם מעטים אנחנו כן גם יגדל חלקנו בכבוד…" הוא תמיד חלם להיות מחזאי , או סופר , או אפילו סתם שחקן בבימה.
הוא סימן לי להתקרב.
הוא לחש לי באוזן :"אתה יודע..שהחלום הכי גדול שלי..הו..הוא להיות שחקן , ו..כמו שזה נראה עכשיו , אני בחיים..לא אספיק להיות….." סימנתי לו להיות בשקט , שהוא מדבר שטויות שאין טעם לדבר עכשיו ושהוא יצא מזה כל עוד אני שם. אבל הוא לא היה מוכן לשתוק הוא המשיך "אם על במה לא הספקתי…אז לפחות על האדמה הכל כך קדושה לי..ההר הכל כך..כל כך…" לא הצלחתי לעקוב יותר אחריי מה שהוא אמר…לא עקבתי….קפאתי במקום..התחילו לרוץ לי מחשבות בראש , אולי זה רק הפחד מהחשש , אולי מהידיעה שאין לי מושג מה אני עושה כאן , אולי הייתי צריך ללכת בעקבות אבא..צנחן עלק..

העלו את הד על מטוס , ושני פצמרי"ם נוספים נפלו.
גשם סגול. נפילות.

השעה הייתה 19:00 וכולנו התכנסו לצפות במהדורת החדשות.
כולנו ישובים בחוסר מנוח , בלחץ , בעצבים..
"הותר לפרסום שמו של ההרוג הנוסף היום בצה"ל , הד נצר ז"ל , יהי זכרו ברוך. להעלאת נשמתו…." נפלתי מהרגליים , לא הייתה לי תחושה. אני זוכר את כל החבר'ה רוכנים מעליי וקוראים בשמי..מנסים להבין מה נסגר איתי…
כל המדינה יודעת שחייל שלי נהרג , כשאני אפילו לא יודע שהוא הרוג , פאק תגידו לי מה נסגר?! מה אני עושה כאן בכלל?!
כנראה צה"ל מעדיף את החיילים שלו מתים ,
אז אני? את שלי סיימתי כאן , אין לי מה לחפש כאן יותר במקום הקודר הזה….
גשם סגול.