מלכת הקיטורים

אני רוצה לנתק אותם, לנתק את התחושות שיש לי בכל סיגריה שאני שואפת לריאותיי, בלי כל סיבה לא מצליחה, צוללת אליהן וחושבת. מתגעגעת לחיבוקים העזים שהייתי מקבלת ברגעים הכי נוראיים שחוויתי. לא רוצה להרגיש שלא הספקתי, והינה עכשיו אני רצה בהליכון, נשימותיי נעתקות ובקושי נושמות מרוב כל הסיגריות שעישנתי בעשרים וחמש שנים האחרונות. רוצה להדק חזק את החזקות שלי, ולהעלים את החולשות. יש לי תאווה למתוק ולמלוח כך שכל קילו אצלי נראה לעין. חוזרת על דברים במנטרה פעם אחר פעם, אוכלת, בולסת ומעשנת. ומיד עוברת לדבר הבא, להרפתקה הבאה אולי בנג׳י או צניחה חופשית, בן אדם עם מלא אתגרים. לא רוצה למות לפני שהספקתי, שהספקתי לתת לעצמי ליהנות, לאכול עוד קצת, לבלות עוד קצת ולעשן עד שאמות. קולות, חזקים חלשים אני שומעת. הם משתקים אותי אומרים לי ״ צאי מזה״ אני משתדלת, זה חזק ממני. כמה התהפכויות במיטה גורמות לי לקום ממנה ולא להיזכר במי שכב בה ומה עשה שם איתי, לא רוצה גברים עכשיו, רק מחיכוך או נשיקה אני משתתקת או יותר נכון נגעלת, מה עובר עליי? פעם אהבתי סקס עד מאוד, היום הכול בשבילי זה רק כדי להגיע לסיפוק או שלא. רחש קטן לפתע שומעת, אוי אלוהים הוא מתגבר זה גומר אותי, להשתחרר מהתחושה, זה לא נותן לי לחשוב, לכתוב להיות מי שאני. גיטרה, כן אני רוצה לנגן בגיטרה כמו פעם, כל תו או צליל כמו סימפוניה מנגנת, כקול פעמון או סתם שיר ישן, נושמת הקול שוב נחלש, כאילו מתנצל על הרעש שחרה לי. הגעתי למסקנה שההליכון גורם לנשימה שלי להישמע כמו אישה בת שישים שאיבדה את קולה מרוב כל כך הרבה סיגריות, די אני חייבת להפסיק עם זה, אבל זה משחרר אותי כל העשן המבהיל גורם לי לשיכרון חושים ממש כמו אלכוהול. אם כבר אלכוהול בא לי איזה ויסקי טוב לגרון, אם מישהו היה יודע מה אני חושבת היה חושב שיש פה עסק עם אלכוהוליסטית שמכורה לסיגריות. חיות, בא לי חיה קטנה אולי כלב או חתול. אני זוכרת שלאימא הייתה שנאה לחיות, הן גרמו לה לאבד שליטה מאז הפעם האחרונה שבו היה לי כלב כשהייתי בת עשר. מצאתי את עצמי עומדת באמצע חדר הכושר כמו בול עץ, חושבת על סתם שטויות שזה עתה מריצה לי בראש, אלוהים התחשק לי גלידה, גלידת שוקולד עם פטל משהו מתוק וחמוץ לחיך הגרון, ידעתי שאסור לי זו עוד קלוריה לגוף, ואיך הדיאטנית אמרה לי ״ הכול עובר לתחת, אוכל לא רצוי הוא שומן לגוף״ אני חזקה, חזקה מכל חטיף טעים או גלידה, אוי אלוהים מתי אכלתי משהו טעים, בא לי גלידה לעזאזל. כל מה שאני מסתפקת בו זה תפוח או מלפפון חסר טעים, וכל זה רק בגלל שאני לא מהדוגמניות הרזות האלו שמענטזות ברחוב מצד לצד, כשאני בוהה בהן בפה פעור מלא ריר מרוב קנאה עזה, ואז נזכרת שאולי יום אחד אהיה גם כזו וזה מעודד אותי. אז כמו שאומרים לחיי הספורט ולאוכל בריא, במילא כבר התרגלתי. התאווה לאוכל מעולם לא נגמרת, לקחתי את עצמי מהמקום הזה לכיוון מרכז העיר, אולי עד אז המחשבות ייעלמו, במחשבה שניה יודעת שאי אפשר להילחם איתן אפילו אם ארצה לא לחשוב המוח יחשוב על זה שחשבתי על כלום. הלכתי לכיוון המכונית מאזדה שלוש שקניתי לעצמי אחרי שלקחתי הלוואה קטנה בבנק, מאזדה לבנה לא בין הגרועות עם זאת גם לא בין הטובות, סבירה כזאת.