מלחמה

עומדים במקלט, ומחכים. שקט, דממה. האזעקה נגמרה. לא שומעים קול של פצצה, לא שומעים קולות של אנקה, ואחרי כמה דקות, כולם נאנחים בהקלה. \"אזעקת שווא\", הם אומרים.
בחדשות, מסופר, הטילים נפלו בכפר סבא, ברעננה, ובעוד מקומות בארץ. \"כל כך קרוב. זה עניין של מזל\", טען כתב החדשות, לבוש בחליפה מהודרת ונראה נהדר, בעוד שמנגד ישנם אנשים שנלחמים על חייהם, על חיינו.

אני דואגת. מתקשרת לבני דודים, לסבא, לסבתא, לסבא רבא, לבדוק שכולם בסדר. שכולם בחיים.

\"מחר נתקיף את עזה, דבר ראשון על הבוקר\", שר הביטחון מרגיע. או לפחות מנסה. אני בטוחה שגם הוא לחוץ.
לא רוצה ללכת לישון. בוכה במיטה 3 שעות. קמה לשירותים, חוזרת למיטה. קמה לשתות מים, ושוב חוזרת. ראשי מלא במחשבות: מה אם תהיה עוד פצצה, ואני לא אצליח לקום בזמן? מה אם אחיי לא יקומו בזמן? מה אם מישהו ימות?

קמה בבוקר. אני בריאה ושלמה. רוצה לצרוח מאושר. אמא מספרת שהאזעקה הייתה בכל הארץ, שהחמאס שלחו כ10 טילים במכה ולא ידעו היכן הם יפגעו. הטילים פגעו בהרצליה, רעננה, כפר סבא… לא אצלנו.
זה היה אמור להרגיע אותי. אבל אני רק דאגתי לשמונת המיליון האחרים שחיים בארץ הזאת.

עוד יום עבר לו, שגרה. בערב יצאתי עם חברים. צחקנו על כל המצב, תיארנו את החוויות מהלילה הקודם, מי פחד, מי בכה, מי צחק מהעניין. העברנו את הזמן.
אחר כך ישבנו לראות סרט, שרק הלחיץ אותי עוד יותר. על חצי ממנו לא הסתכלתי בכלל, היה שם הרבה דם. פחדתי. באמת פחדתי. לא רציתי שנהיה במלחמה, לא רציתי שנמות.
לא רציתי שתהיה פצצה כשאבא שלי בראשון לציון, עם המשפחה שלו, אמא שלי לבד בבית עם אחיי, ואני כאן, עם חבריי.

לא רציתי שישפכו דמים. לא משנה מאיזה צד. לא רציתי שתהיה מלחמה. רציתי שלום.

כל העניין נראה לי ילדותי ומטופש: הרי זאת מדינה כל כך קטנה, אין כאן כמעט שטח לחיות. ואנחנו? אנחנו לא עם גדול, אבל אנחנו בהחלט יותר חזקים מעשרות מיליוני הערבים שיש בעולם. הרבה יותר. כי אנחנו עם ישר, ואנחנו לא פותחים במלחמה עד שזה מצב של חיים או מוות.

אני לא אומרת שהעם היהודי הוא טלית שכולה תכלת. ממש לא. יש כאן גזענות, ואנשים כאן שונאים את הערבים בהכללה, אפילו שיותר מחצי מהם לא עשו לנו דבר. הם חיים כאן, בארץ שלנו, משרתים בצבא ונאמנים לנו.
כל המלחמה הזאת, על פיסת אדמה כל כך קטנה, מיותרת. זה לא הוגן שנצטרך לחיות בפחד. אפשר לדון ולהגיע למצב של הסכמה. אפשר להתפשר, לוותר.

לא רוצה שאנשים יסבלו. לא רוצה עוד כאב. רוצה לישון בשקט. ילדה קטנה ותמימה.