מכתב
אני מטיילת בעולם. היית מאמין?
כבר 4 חודשים של מעבר בין מדינות בחצי השני של העולם. סוף סוף אזרתי את האומץ. תודה שלא ראית את זה בא.
אני מפתיעה פה את עצמי אם לומר את האמת.
זוכר איך היית צריך להכריח אותי לומר שלום לחברה מהכיתה? ועכשיו אני ישנה במעונות עם מטיילות זרות. מנהלת שיחות חולין.
וגם נכנסתי לים. אתה זוכר כמה פחדתי? מהדגים, מהגלים ומהעומק. ואיכשהו מצאתי בעצמי את הכוחות להתגבר.
אני מסתובבת לי פה עם תיק ענקי. הוא שוקל 14 קילו, אבל זה תמיד מרגיש לי יותר אחרי כמה צעדים. לא היית מאמין אם היית רואה. התיק הכי כבד שראית אותי סוחבת היה תיק גב עם בגדים ליומיים כשהלכתי לישון אצל סבתא.
אני קונה פה מזכרות לכולם. חוץ מלך, כמובן. אחרי הכל, איך הייתי קונה לך מזכרת? אני מכירה רק את הבן אדם שהיית. אין לי מושג מי אתה היום.
כשהייתי בבוליביה חשבתי אולי לקנות לך מחברת. חשבתי שאולי היית אוהב את הצבעים. אבל אני לא בטוחה אם אתה עוד כותב. וגם לא הייתי יודעת לאן לשלוח אותה, אף פעם לא נתת לי כתובת.
אז לא קניתי את המחברת. גם ככה התיק שלי כבד מידי.
אני רואה פה דברים שלא חשבתי שאראה. הלב שלי נפעם מכל היופי,
אבל בכל זאת אני שוכבת פה ערה באמצע הלילה, עם דמעות בעיניים וכותבת לעצמי את מה שבכלל רציתי לכתוב לך.
תגובות (0)