מכתב שכתבתי למורה שלי.

בסוף השנה, המורה ביקשה מאיתנו לכתוב לה משוב, על נושאי הלמידה שלה ועליה עצמה.
אז כתבתי לה מכתב.
מה שפורסם פה זהה כמעט מילה במילה למה שכתבתי במכתב האמיתי.

"חומר לימודי- שיעורי חינוך הם שיעורים הכרחיים. הם לא אמורים להתבזבז על שיעורי תנ"ך וספרות.
אין שום דבר רע בלקרוא דברים אחרים באמצע שיעורי תנ"ך בספרות, חטיבת הביניים מנעה את חירותי ממני אבל היא עדיין לא הגשימה את מטרתה הסופית, להפוך אותי לזומבי לא סקרן ובורץ סקרנות היא דבר מבורך- אל תנסו למנוע אותה ממני.
אני כבר מודיע, אני לא אלך עם הצאן שעתידו להיטבחץ בתי הספר הם הגורם מספר אחת של שטיפת מוחות במאה ה-21 ומשתמש באמצעי דיכוי נוראיים וחולנים.
עשרה חודשים בשנה למשך 12 שנים, הם 17800 שעות של העברת אותו המסר. אתם גם מונעים ממני את 12 (הא, מספר טיפולוגי) שעות השינה שאדם אמור לישון אותן. אתם מושיבים אותי במבנה אפור ולא מזמין ומדכאים את האינסטינקט החייתי של בני האדם לזוז (מתבטא בהתנדנדות על כיסאות, בעיקר), אבל לא, ציונים הם האלה שמבטאים חוכמה.
ועלייך- את מורה נחמדה, אבל הייתי שמח לצאת מפה עם -כל- אחוזי השימעה שלי.

"מלחמה היא שלום
חירות היא עבדות
בערות היא כוח"

והעיניים שלי עוד פקוחות."