מכתב פתוח לצ’רצ’יל ולעולם החופשי שלו-

הכלב השחור עדיין בבעלותי.
ניסיתי למסור אותו, אף נפש חיה לא רצתה לקחת.
כלב פרוע, בלתי ניתן לריסון.
כלב עקשן, לוחם אמיתי, הוא חזק בהרבה ממני.
הוא אמר לי, ללא מילים – אני כאן בכדי להישאר.
הוא כלב נאמן, נאמן יותר מכולם.
יותר מהוריי, יותר משקר מאהביי.
חבר ותיק שלי, זמן רב לא נפגשנו,
זוכר שהיית נוהג לבקר אותי בלילות?
התמדת. מעולם לא נטשת אותי.
קיצים, חורפים, אביבים וסתווים
באלו היפים וגם באלו הפחות-
אתה תמיד היית שם, שט ברקע.
מנגן את מנגינת חיי בכינור חרישי.
מוזיקה צורמת שלא רציתי שתשקוט.

הכלב השחור שלי יושב על סף הדלת.
מחכה שיוציאו אותו לסיבוב קצר, נובח ומקפץ,
עד שמתעייף.. הוא פיקח. הוא מבין שאף אחד לא יגיע.
הוא רק כלב, הוא אינו מסוגל להוציא את עצמו.
אז הוא נשאר בבית. לא יוצא. הולך ודועך לאיטו.
כך במשך ימים, שבועות, חודשים…
כלב אומלל.
הבדידות הפכה את פרוותו השחורה כעורב
לכחולה כקרקעית הים, זה מכמיר את הלב.
שנאתי אותו. אהבתי אותו. לא יכולתי איתו.
לא ידעתי איך לחיות בלעדיו. כלב אכזר…
אבל עדיין, הוא הכלב שלי. אני מזינה אותו,
אני משקה אותו. הוא זקוק לי כפי שאני לו.

מאסתי בלהרוות את הכלב השחור שלי
במרירות נוזלית. עשיתי זאת במשך זמן רב. זמן רב מדי.
האוויר סטטי, הרוח קרירה, דבר לא השתנה.
זו לא התרופה לנגע המתגנב בשקט מאחוריי.
אני נעדרת כבר תקופה ארוכה. יצאתי לחופשה.
לא מהנה במיוחד. תאריך חזרתי אינו ידוע.
העולם מסביבי משתנה ואני לא משתנה איתו.
נותרתי לבדי, משכשכת את רגליי במי נהר אפלים.
מעוני ריק. אין מתנדבים להוציא את הכלב השחור המעונה שלי לסיבוב נחוץ ביותר. ניכור ודממה.
אתה הרי יודע שאני ואלוהים לא חברים…
מעולם לא היינו. כנראה שלעולם לא נהיה.
הוא לא חובב גדול שלי, כך אמרתי לעצמי.
הוא לא יוציא אותו עבורי.
לא עשיתי עבורו דבר.

זכור לי, בבירור בהיר, שביקשתי ממך שתוציא את הכלב השחור שלי שאין לו שם לסיבוב בהיעדרי.
סיבוב אחד קצר, לפחות. זה כל שביקשתי ממך.
סירבת לי בתוקף מכאיב כפוגיו רחב.
את החלטתך, אמרת, לא ניתן לשנות.
טענת שאתה מוצף, שאתה לא פנוי, שאתה חכם יותר, שאתה שבור לחתיכות, שאתה בן אל-מוות.
דיברת הרבה מילים, התכוונת לרובן.
כל החתיכות נופלות לבסוף במקומן.
אין לך זמן אליו, לשחור הארור שלי, או אליי.
אתה הרי עסוק בטיפוס אל פסגת האולימפוס,
שם תשב עם זאוס ושאר האלים.
שם זה מקומך.
תשיר איתם את שירם, תסעד לשולחנם,
תישק להם, תלגום יין אדמוני צלול מכוס כסופה שמלאך נשק לה.
תרגיש שייך. תרגיש לבן.