מכתב מלמטה- מקום מבטחים

אני לא יכולה לחדול מבכי. אני מחפשת תעסוקה אחרת, אך לא מסוגלת להרחיק את המחשבות הללו ממוחי. הסרט "מקום מבטחים" עורר בי את אותם הרגשות של האובדן, הכיסופים לעבר ולזיכרון הישן, החיסרון, חוסר בטחון. כמה אירוני. על רקע העלילה, האימא הצעירה שנפטרה ממחלה, הותירה את בעלה ושני ילדיה הקטנים לבדם, ובמשך כל הסרט היא מוצגת כדמות אנושית שנראית אך ורק בידי דמות אחת. שומרת על משפחתה מהצד. בודקת להם מקום מבטחים.
האם גם יקיריי שם, למעלה, בשמיים, נהגו כך לפני שעזבו? האם הייתה להם את ההזדמנות? וגם אם כן…האם הם בטוחים כי נהיה בסדר, כאן, לבד, על הארץ? אולי "אני לוקחת את זה קשה מידי" ואולי פצעי לבי עדיין לא הגלידו, והאם אי פעם יעשו כן? אני לא בטוחה. תמיד ארגיש כך. תמיד יכאב. ואולי אמצא את מקום המבטחים שלי, ואולי כבר מצאתי.
החיים עוד לפניי, כל כך הרבה מקומות בהם אנדוד ומשפחה שתמיד תהיה לצדי, בכל בחירה, בכל מעשה. תמיד אהיה בודדה ותמיד אהיה מוקפת חומה, תמיד אהיה ספקנית אך גם תמיד בטוחה.
מקווה שיש מי ששומר גם עליכם,
נכדתכם.