מכתב לעצמי.

ניקול היקרה,
אני כותבת לך, אבל בעצם לעצמי…
אני רוצה שאזכור את הרגעים הללו ואת רגע זה כדי שעדע איך הייתי מה אני, אך גם את הרגעים שהיו פעם…
אני זוכרת את הביקור באילת בגיל שלוש או שתיים: הצוללת הלבנה, הבריכה היפה שפחדתי להכנס לתוכה, הים עצמו וכמובן ההרגשה להיות בת יחידה…
אני זוכרת את יום הולדת אחי: ביקור קצר אצל אמא, בואה של סבתא, בכי על היותי לבד והשמחה שאני לא לבד.
אני זוכרת את ההתרגשות, לא קנאה, שהיתה לי כשחזרו הביתה יחד אם אחי הקטן.
איך רציתי להחזיק אותו: ילדה קטנה בת שלוש וחצי.
אני זוכת איך ביום הולדתי הארבע או החמש קיבלתי כוס של אריה חמוד וברכה עם צפרדע שהשפתים שלה היו עשויות משוקולד ( שאכלתי לפני ארוחת הבוקר).
אני זוכרת את ההתרגשות שלי מהגן שלי, את הצמות והתיק החדש שלא נמצא איתי עכשיו…
אני זוכרת את כיתה א' שחיבקתי אבא של ילד כי חשבתי שהוא המורה…
את האכזבה מהבנות ששנאו אותי וצחקו עלי, את החרם בכיתה ב', את פרידה הקשה מחברתי בכיתה ג', השיעור על הגלגיליות שנתתי לרוזה חברתי הקטנה, את המעבר לכאן, את ההתרגשות ואת הריחות החדשים במקום הזה, את שנת הלימודים החדשה ואת השמחה,את האכזבה כשגיליתי שאני לבד, את השמחה כשסוף סוף מצאתי חברה…
זהו זה כמעת הסוף אך הרגע הזה: הוא נפלא כי אזכור עכשיו הכל ותמיד על הילדה הפצפונת שרק עכשיו מתחילה מחדש את חיייה…