מכתב לנחמה
נחמה,
את לא היית סבתא שלי אבל היית כמו אחת כזו.
זוכרת כשהיית באה בחגים?
את היית היחידה שמראש ידענו שנזמין, לא משנה איזה צד אירחנו ידענו שתבואי.
זוכרת כשהכנת לנו את העוגה האחרונה? אמרת שלא תכיני יותר ורצית שאנחנו נהיה האחרונים שיאכלו.
את עברת את השואה ואיבדת את כל משפחתך חוץ מאחותך שחולה במחלה הנוראית.
רק אנחנו היינו באים לבקר אותך אבל לפני שנה וחצי, קרה מה שקרה והפסקנו לבוא.
את לא ידעת מה הסיבה שלא באנו ולכן שאלת איפה אנחנו ולמה אנחנו לא באים יותר.
אחרי כמה זמן סיפרו לנו שאת חולה ובאנו. את כב גילית את הסיבה שלא באנו ולכן לא כעסת.
אבל זה כאב לך ויחד עם המחלה כבר לא היית נראית כמו תמיד.לא חייכת ונראית סובלת מאוד. רצינו לתקן אבל היה מאוחד מדי, שבוע אחר כך, נפטרת. לא ראיתי אותך יותר במציאות אבל כל יום אני רואה אותך בדמיון. מחייכת אליי ומחבקת אותי, מסתכלת ואמורת, אני אוהבת אותך וסולחת לך. אז גם אני אוהבת אותך ומקווה שסלחת לי.
כמעט נכדתך,
ירדנה.
תגובות (0)