מכתב למערכת.

בס"ד
למערכת "חדשות T" בוקר טוב, אני יושבת מול המחשב, סוף, סוף, יש לי חצי יום לבד, בשקט, עד שהילדים יחזרו מהגן, בערב גם בעלי יחזור. אבל עכשיו אני כאמור לבד, מול המחשב, אני מודה שאני כותבת לכם מכתב במחשב, אני מבטיחה לא לשלוח אותו בדואר אלקטרוני אלא להדפיס אותו וללכת לדואר ולשלוח אותו במעטפה כמו שביקשתם. קוראים לי גליה, נעים מאוד, אני בת 32 ונשואה פלוס שניים, אני נשואה כבר ארבע שנים. לבעלי קוראים מיקו, יותר נכון מיכאל, אבל כולם קוראים לו מיקו, אז גם אני. למרות שיש לבעלי שם של ארס מצוי, הוא איש מחשבים, ומהנדס בעל תואר ראשון, מיקו יותר גדול ממני בחמש שנים. מה רציתי לספר לכם? ומדוע אני שולחת לכם את המכתב הזה? ובכן אני אומר את זה חד וחלק ואלי ככה זה פחות יכאב להוציא את זה על הנייר: הגעתי למצב לאחר ארבע שנים של נישואים שאני פשוט לא סובלת את בעלי, ואין לי בעיה אם הוא יקום מחר וייקח את הדברים שלו ויטוס לארצות הברית לאיזו משימה ממוחשבת של 15 שנה או משהו. עכשיו שלא תבינו לא נכון, זה תהליך שנמשך, בשנה הראשונה הכל היה נהדר, רגש היה מעורב תמיד, היינו מאוהבים עד מעל לאוזניים, אני הייתי מאושרת כי השגתי את גבר חלומותיי, גם חתיך וגם מרוויח טוב, שתי ציפורים במכה אחת. אני דרך אגב עבדתי בתור מורה בשנה הראשונה של הנישואין (שנת האושר אני קוראת לה) לאחר מכן עזבתי את העבודה כי נולד לנו ילד ראשון תודה לאל. בשנה השנייה החלו ניצנים של מה שאני מכנה: "מיקו-אטום הלב", אין רגש בכלל, הבן אדם שחיזר אחרי במרץ, ששלח לי פרחים כמעט כל יום, שלקח אותי למועדונים ובתיי קפה, הבן אדם הזה שהייתי גאה להיות אישתו, הפך למכונה חסרת רגשות, טוב אולי אני מגזימה, פרץ רגשות עז ביותר היה יוצא ממנו בזמן צפייה במשחקיי כדורגל, הוא אפילו בכה כשמכבי חיפה הפסידו את האליפות, רגש או לא רגש?, אבל אז זה מייד הפסיק. השיגרה גררה אותנו לעוד יום ועוד יום, ועד מהרה מצאתי את עצמי במצב נתון של ארבע שנים נשואה, בעל שעובד כמו חמור ואוהב את העבודה שלו יותר ממני, שניי ילדים מתוקים שאני מאוד אוהבת ועזבתי את העבודה בשבילם, וחיים בזרם מתמשך, בלי הרבה נשיקות וחיבוקים אבל עם הרבה תוכנות נגד ווירוסים, מהנדס מהנדס, אבל אפילו תוכנה אחת שתוציא את הווירוס שנכנס לנו לחיי הנישואין הוא לא היה מסוגל להמציא!!!, גם כן איש מחשבים, בעלי. אני יודעת שאתם לא מייעצים בחיי נישואין אבל אני שולחת לכם את המכתב הזה בשביל לעזור לי לחשוב בקול רם, או יותר נכון לעזור לי לחשוב על הנייר, ועכשיו כשאני חושבת רגע ומנסה להסתכל על התמונה הכוללת, אני לוגמת קצת מהנס קפה שלי, טועמת עוגייה אחת ומבינה משהו חשוב מאוד, אני מבינה שאני אוהבת את משפחתי, גם את בעלי מיקו המהנדס וגם את שני ילדיי, ואני מוכנה לעשות הכל כדי להחזיר את האהבה בין שנינו, אני מוכנה אפילו לקחת קורס מזורז במחשבים, רגע, קודם כל אני צריכה לעשות משהו חשוב!!!, אני כבר חוזרת. הנה חזרתי והמקרר שלנו נקי לגמרי מתמונות משפחתיות, זו עוד מסקנה שהגעתי אליה עכשיו, אין טעם לעטוף תפוח בעייתי עם נטייה לתולעים ולהשחרה בעטיפה צבעונית וזוהרת של תפוח מושלם ואדום, אני מעדיפה קודם כל לטפל בתפוח, לשים לו חומרים מתאימים, לדאוג לשטוף אותו טוב, ולשים לב מהיום שאף תולעת לא תתקרב אליו, זה התפוח שלי, ואני אומרת ברוך השם על כך. שלכם באהבה-גליה.
נ.ב אני קוראת המון את העיתון שלכם, אוהבת מאוד, תגידו, שושנה סוויטקוקי והנסיך לאיף הם אמיתיים או שזו המצאה שלכם?, הם זוג כל כך רומנטי ומושלם.