מכתב להורי

אמא ואבא היקרים.
אני בת שמונה עשרה וחצי היום בדיוק.
״סיימתי״ את כיתה י״ב לפני כמה ימים ועדיין יש לי עוד כחמש בגרויות לסיים לפני שאני אקבל תעודת בגרות ואתגייס לצבא.
כבר חצי שנה שיש לי סוד.
יש לי דירה.
הדירה שלי לא גדולה במיוחד, ולא יפה במיוחד, אבל אני אוהבת אותה.
אני משערת שזה הסביר את החדר הריק שלי והעובדה שנעלמו כעשרים ספרים וצעצועים מהמרתף.
אתם בטח שואלים את עצמכם ״מתי היא הספיקה? איך היא עשתה את זה? למה היא עשתה את זה?״
איך הספקתי? אני באמת, אבל באמת, לא יודעת. פשוט העברתי לאט לאט בגדים וספרים ועוד דברים שאני צריכה לדירה, ואתמול סבלים באו הביתה כשעבדתם, בזמן שרון היה עם חברים בבריכה, ולקחו את המיטה שלי ואת שאר הבגדים ונסענו לדירה שלי.

איך עשיתי את זה? חסכתי כסף מאז שהייתי בכיתה ח׳.
לא, לא שנאתי אתכם אף פעם, אני אוהבת אתכם מאוד.
אבל תמיד הייתה בי המשיכה הזו לעצמאות אז התחלתי לחסוך למען שעשוע. עבדתי פה ושם, חסכתי מימי הולדת, קניתי פחות בגדים ממה שהייתי רוצה, ולמען האמת זה השתלם. הצלחתי לקנות, לא לשכור אלא לקנות, דירה, ועוד במקום בטוח ויפה.

למה עשיתי את זה? בכיתה ז׳ בערך, ביקשתי מכם להפגיש אותי עם פסיכולוג. הייתי אובדנית, הייתי צריכה מישהו שיעזור לי, שיאבחן אותי.
אבל לא הקשבתם לי. צחקתם ואמרתם שזה יעבור, זה רק גיל ההתבגרות, יש לי ״תסמונת קדם ווסתית״.
ובכן, יצאתי מהתקופה ההיא, בערך.
ואז באו עוד דיכאונות.
ונחשו מה? לא שמתם לב.
אני לא כועסת, מי יכל לשים לב לחתכים על הזרועות שלי ולבכי שלי בלילה כשעשיתי כל מה שביכולתי להסתיר את זה?
אבל אני כן כועסת, שכשביקשתי שתעזרו לי, שתתנו לי לעזור לעצמי, שתתנו לי להסיח את דעתי מהדיכאון ובסך הכל ללכת לבריכה או לפארק, מצאתם לי סיבות למה זה לא בסדר.
וכשהתכתבתי עם זרים באינטרנט, כי הם הקשיבו בניגוד לכולם, וכל מה שהייתי צריכה היה החיבוק שלהם? לא הורשיתי להיפגש איתם.
התגברתי על כל אלו.
אבל על הדיכאון לא.
הוא רדף אותי במשך שנים, ואני המשכתי לחסוך כסף למען שעשוע, ואולי כי ידעתי שאני באמת אעשה בו שימוש.

בגיל שמונה עשרה ושבוע, יצאתי לבדי לקנות את הדירה. במשך חודשים חיפשתי דירות ודיברתי עם סוחרי נדל״ן, ובסוף מצאתי אותה, את ה״בייבי״ שלי.
הלכתי באותו יום, זו הייתה השנה החדשה ככה ששיקרתי לכם שאני הולכת לקנות עוגה למסיבה.
ובמקום לקנות עוגה, קניתי בית.

אתם בטח תרצו לדעת איפה הדירה שלי, ולשכנע אותי לעבור אליכם חזרה.
אבל לא, נמאסו עלי כל השנים האלו שבהן הייתי קטינה והייתם מעלי, ואז הייתי דיירת בבית שלכם, ושוב, הייתם מעלי.

הדיכאון שלי ניסה ועדיין מנסה לגבור מעלי במשך חמש וחצי שנים, אבל אני לא אתן לו. אני מבוגרת ועצמאית ואני אתחיל לחיות בלעדיכם, אתם מוזמנים לשכוח ממני, להגיד שיש לכם רק בן אם ישאלו.
או שאתם מוזמנים לסלוח לי על ששברתי את לבכם, כמו שאני סולחת לכם שלא נתתם ללב שלי הזדמנות לשמוח ולאהוב.
תוכלו ליצור איתי קשר, אך ורק אם תתמכו בהחלטתי ניפגש ונדבר כמו חברים וותיקים. כמו משפחה אמיתית. כמו הפסיכולוג שאת התור אליו לא קבעתם.