מכתב אחרון

בידיים רועדות, החזקתי את הדף.
מנסה לקרוא אך הדמעות מפריעות.
מילה, ועוד אחת, רצף של אותיות.
את המילים אני מכירה, כל אחת שלעצמה אך את הצירוף של כולן ביחד? אני לא מבינה.
'אני מצטער'..
'אני אוהב אתכם'..
ושוב סליחה, ועוד התנצלות, מילים של ייאוש וריח של דם.
קוראת את המילים בלי קול, מנסה לבכות אבל לא מצליחה.
הלם, פחד, כאב, כעס, כל כך הרבה רגשות מציפים אותי.. ואני עדיין לא מעכלת.
"משפחה יקרה שלי,
קודם כל אני רוצה לומר סליחה. סליחה על כל הפעמים שפגעתי, כעסתי , צעקתי או כל דבר אחר ! אני מצטער..
אני רוצה גם לומר תודה. פשוט על הכל.
אני אוהב אתכם כל כך אבל אין לי ברירה.
אני חלש, אני מודה אבל אני כבר לא מסוגל.."
אבל לא , זה לא יכול להיות.. אתה לא תעשה את זה ..נכון?
אבל אתה כן.
"בכנות, אני לא רואה דרך אחרת!"
אבל יש כל כך הרבה דרכים.. למה היית חייב לבחור בזאת?!
אני כל כך שונאת אותך, אבל כל כך אוהבת אותך.
אני כל כך כועסת אבל כל כך מתגעגעת .
אם רק היית מדבר, היינו מנסים לעזור.
"הדרך האידיאלית הייתה פשוט לבקש עזרה.. אבל שהבנתי את זה כבר היה מאוחר מדי."
אבל אף פעם לא מאוחר מדי ! תמיד יש ברירה !
"תשמרו על עצמכם בשבילי.. אני אוהב אתכם, וסליחה."
ולמה? למה שאני אשמור על עצמי בשבילך אם אתה לא עשית את זה בשבילי?
איך אתה יכול להגיד שאתה אוהב אותנו ? איך אתה יכול לומר את זה ושנייה אחרי זה לוותר?
ומה תעזור לי הסליחה שלך? מה תעזור לי האהבה שלך אם אתה לא תהיה פה יותר?
אתה לא מבין? שאתה מה שהחזיק אותי בעולם הזה? אתה לא מבין שאתה היית חלק ממני?
"אתם תשכחו אותי ותמשיכו הלאה.." כתבת.
איך אני אשכח אותך אם אתה חצי ממני?! ואיך אני אמשיך הלאה שחצי ממני מת ?!
כרגע כל מה שיש בי זה כעס.
ושהכעס ידעך.. מה ישאר?
אין לי כלום. והכל בגללך.
ובכל זאת.. אני אוהבת אותך.
בידיים רועדות מניחה את הדף.
הדמעות כבר זולגות ואתה כבר לא כאן.