מכתבים שלעולם לא ישלחו – פרק 1 – מכתב לאלה

לפני שאתם קוראים את זה תקראו את הרציתי להוסיף.

פעם את חברה, פעם את לא. את זורקת כיסאות חופשי על אנשים בלי רגשות אשם. את מוציאה את הכעס שלך על כל העולם.
אני לא מבינה איך הבנות האחרות בכיתה יכולות לסבול אותך עדיין. הגעת בכיתה ב', הכול היה נחמד, יפה. גם בכיתה ג' שיחקנו ביחד ובימים ההם היית חברה אמתית.
או שפשוט אז לא ראיתי את הפנים האמתיות שלך.
בכיתה ג' כל חומות החברות שלנו נשברו. ואני בטוחה שאת מבינה מי שבר אותן.
נשברתי בעצמי. היית חברה שלי, חברה טובה שלי. את ואחרות בכיתה גרמתן לי לחזור כל יום הביתה בדמעות. גרמת לי לפתח כלפייך שנאה טהורה. דבר שלא ידעתי עד אז.
יותר מההצקות והעלבות נשברתי מזה שזו את שעשית את זה. את שהיית שותפה לזה. את ששברת הכול.
נשבעתי בליבי בסוף אותה שנה שאלייך יותר לא אתייחס. מאז הצחוקים והשמחה שהפגנתי לא היו אלא רק מסכה. מסכה שלבשתי זמן כה רב עד שכמעט הפכה להיות אני.
אבל ברגעים שבאמת הייתי לבד המסכה הייתה יורדת וכל המחשבות והאופי האמתי שלי נחשפו. אבל לעצמי. איש אינו יודע על זה מלבדי.
ובתחילת השנה שלאחריה נפגשנו שוב. חייכתי חיוך מזויף ראשון. ההצקות פסקו. איש לא עשה לי את אותו הדבר שוב.
ברוב טיפשותי הרעשתי. דיברתי, צחקתי. כחלק מהמסכה. לא הבנתי שאני צריכה לשתוק. פשוט לשתוק.
ומאז הכול אותו הדבר. המסכה שלי פעילה כמעט כל הזמן. הפנים שלי נחשפות רק לעצמי כשאני באמת לבד. לא קרה אפילו פעם אחת שהורדתי את המסכה בחברת מישהו. רק אחת שחשבה שהורדתי את המסכות. כי זה מה שאמרתי לה.
ואת, את אוכלת את השקרים שלי כמו כולם. כבר התרגלתי לחייך חיוכים מזויפים. כשאני רוצה לבכות אני צוחקת. כשאני רוצה לצרוח אני מחייכת.
וכשאני רוצה לצחוק אני שותקת. כשאני רוצה לחייך פניי נשארות חתומות.
בסופו של דבר אני אומרת לך תודה מתוך שנאה. תודה שגרמת לי לראות מה באמת הולך כאן.