מכתבים לסבתא- הגיע היום

אני מחזיקה את הדמעות, שלא יצאו, לא לבכות. היום זה יום קשה לי. כל שנה היום הזה קשה לי. רציתי לברוח, רציתי לצעוק , רציתי להתעלם וכל היום ללכת לישון. להפסיק לחשוב כל כך הרבה. אבל אסרו עליי, אמרו לי שאני צריכה להתנהג כראוי…

משתדלת בתוך מסגרת לוחצת לא לצאת מהקווים ולהישאר במקומות הנכונים, שאלות, דיבורים, אצלי הכל מתפוצץ לי בפנים. קשה לי, אמא אמרה שקושי זה לא בושה. אבל משום מה אני מרגישה במבוכה, רוצה שהיום הזה כבר יעבור אבל יודעת שעד לשנה הבא, המחשבה הזו תחזור.

לחשוב אם אולי, הייתי מוסיפה דבר, הייתי אומרת שאני אוהבת, ודי. אותו הסיפור היה קורה אבל אולי הייתי מרגישה יותר טוב עם עצמי.

הגעגוע חוגג, הבכי נעצר, לא להראות לכולם. לבכות לבד. אני כל כך מתגעגעת, אני רוצה עוד חיבוק אוהב, רק לשמוע את הקול שלך יספיק לי, רק להרגיש אותך.
במשך שנה כתבתי לך מכתבים, אומנם לא קראת אותם אבל זה גרם לי להתרגש כל פעם מחדש, להיזכר בקול שלך, בחיוך שלך, בצחוק שלך.

השנה הזו לסיכום, לא הייתה פשוטה, היו בה המון קשיים, מריבות, כעסים, בכיות. אבל בכל פעם שנזכרתי בך. נעצרתי להיזכר, לחייך. עברת שמחשבתי כל כך הרבה פעמים, לעולם לא אשכח אותך. לא אתן לעצמי לשכוח.

עכשיו הגעתי לסוף המכתב הזה סבתא.. אני צריכה ללכת. רציתי להגיד לך שכל הדברים החכמים שהיית אומרת לי מתחילים לחלחל, ואני חזקה. בדיוק כמו שאת היית.

אוהבת תמיד, מתגעגעת וחושבת עלייך כל יום ויום.

אני, הנכדה האהובה שלך.