מכתבים לנעמי

"לנעמי הקטנה שלי,

היום את בת עשר. הרבה דברים השתנו מהרגע האחרון שראיתי אותך. זה היה דרך מסך והכול היה שחור ולבן. הרופאה העבירה מכשיר כזה מוזר על הבטן של אימא, ואת הופעת על המסך. היית כל כך קטנה וכל כך שקטה.
שמענו, אני ואימא, רק את פעימות הלב הקטן שלך. הוא דפק בקצב כל כך מרגיע, כאילו כל הצרות בעולם נעלמו. אני נזכר עכשיו בתחושה שעברה לי בעצמות, ברוגע הזה שהיה בחדר בזמן שכולנו שתקנו והקשבנו לך. השלווה הזאת, אני לא יכול לומר לך בוודאות שהיא נמצאת גם עכשיו, כשאת קוראת המכתב הזה. אבל אני כן יכול לומר כמה היא עזרה לי להתגבר על הימים האחרונים שלי פה.

כבר כמה שעות שמתרוצצות לי בראש המחשבות בנוגע לגלידה האהובה עלייך. ככה זה כשאתה מנסה לברוח מהמציאות שבה אתה נמצא, המוח שלך מתחיל לרחף באוויר. בטח את שונאת וניל כי אימא כל הזמן אכלה גלידת ווניל כשאת היית אצלה בבטן ואת היית כל הזמן דוחפת אותה. את מבינה, זה די הגיוני. אם אנחנו עושים את אותו דבר יותר מדי פעמים, בסוף נמאס לנו. זה לא כיף לנו. בטח אימא גם עברה לגלידה אחרת.
אני אהבתי גלידת פיסטוק. כן, כן. הגלידה הירוקה של הזקנים. תצחקי… אבל זה נורא אכיל.
דרך אגב, איך השיניים שלך מרוב הגלידה? בטח היו כמה סתימות יפות… אני מקווה שאימא בחרה להשתמש בחומר הלבן. אני לא רוצה שמשהו יהרוס לך את החיוך היפה שלך.

יש לי כל כך הרבה שאלות אלייך, כל כך הרבה דברים שאני רוצה לשאול אותך פה, במכתב הזה. אבל אני מפחד לשאול אותם פה, כי אני מפחד שאם אעשה זאת לא תהיה לי הזדמנות לשאול אותם פנים אל פנים…
טוב, אנחנו חיים פעם אחת, נכון? אז אני אשאל אותך. אני לא מצפה לתשובות כמובן. חבל על המאמץ.
מה צבע העיניים שלך?
את אוכלת את הירקות? זה חשוב, את יודעת? ככה את תהיה גדולה וחזקה
מה הספר הכי אהוב שלך?
מה המילה הראשונה שאמרת? נכון זה היה אימא?
את דואגת לאימא?
היא עדיין בוכה?

אני ממש מצטער שאני לא נמצא איתך. להעיר אותך בבוקר עם עוגת יום הולדת בצורה של אחת הדמויות של דיסני. להרים את הכסא שלך באוויר בזמן שאימא דואגת שתיפלי (היא לא יודעת שאני ואת תכננו לעבוד עליה יום לפני ולהעמיד פנים שאת נופלת). לנשק אותך בזמן שאת צועקת עליי שהזיפים שלי עוקצניים.
אני ממש ממש מצטער.
אבא"

"לנעמי הלא כל כך קטנה שלי,

היום את בת שש עשרה. את כבר לומדת בתיכון, עוד מעט בגרות ראשונה, נכון? ילדה מסכנה שלי. בטח אימא מטרטרת אותך ללמוד. אל תכעסי עליה, היא תמיד כזאת.
את יודעת, כשאני פגשתי אותה בפעם הראשונה הייתי צריך למשוך אותה מכל הספרים שהראש שלה היה תקוע בהם. פיזיקה וכימיה!? את מאמינה?. אימא הייתה חנונית גמורה. לא שעכשיו היא לא. אני עדיין לא מאמין איך התאהבתי בה… צוחק, אל תראי לאימא. היא תהרוג אותי אם היא תראי את זה.
אני הייתי ילד פרוע כזה, לא בסגנון של גריז (וואו, אני זקן… ), אבל הייתי יוצא למסיבות ודברים… אני למדתי והשקעתי בלימודים כמובן, אבל נתתי לעצמי קצת חופש. אימא שלך למדה בכיתה המקבילה שלי ואת ההפסקות שלה היא בילתה בספרייה, החנונית האולטימטיבית. פעם אחת התיישבתי לידה בספרייה, היא לא הרימה את הראש שלה. אני זוכר שאמרתי לה היי מגניב כזה, והיא נמסה (אל תשאלי אותה אם זה נכון כי היא תשקר לגביי זה). היא הרימה את הראש שלה מהספרים, הסתכלה עליי עם העיניים הירוקות שלה, אמרה לי היי בחזרה וחזרה לספרים שלה. אני תמיד אזכור את העיניים הירוקות שלה ואת איך שהיא הסתכלה עליי באותו יום, אפילו ביום החתונה שלנו היא לא הסתכלה עליי ככה, בעיקר בגלל ששפכתי יין על המכנס שלי לפני החופה והיא איבדה את זה לגמרי (את זה את יכולה לומר לה… רק בעדינות).
בקיצור מה אני יכול לאחל לך ליום הולדת שש עשרה? אני מקווה שאת שמחה, ואני מקווה שאת נמצאת במקום שאוהבים ומכבדים אותך. כי אם לא, לכי ממנו. את שווה הכול. את לא צריכה להוכיח את עצמך לאף אחד. אפילו לא לאימא שלך, כי תאמיני לי שהיא יודעת כמה את שווה. רק תדאגי לה והיא תדאג לך בחזרה.
אני ממש ממש מצטער.
אבא"

"לנעמי, החיילת שלי,

היום את בת תשע עשרה.
אני ממש ממש מצטער.
אבא"

"לאבא,

אני באמת שונאת גלידת ווניל, עכשיו לפחות הבנתי למה. ואני אוהבת גלידה בטעם פיסטוק (צירוף מקרים? לא חושבת ככה). אני לא יודעת, יש בזה משהו מתוק ובו זמנית קצת מר. אומרים שיש לי עיניים כחולות, אבל אני אומרת שיש לי עיניים אפורות. אם היית פה היית יכול לעזור לי לקבוע… ולא. אני לא אוכלת את הירקות שלי. אימא תמיד מכינה סלט עם עגבניה ואני שונאת את זה. היא כל הזמן אומרת שזה הירק שאתה הכי אהבת.

אף פעם לא חשבתי מה הספר האהוב עליי אבל אני כן יודעת שיש משפט שאני נורא אוהבת מתוך ספר שקראתי פעם, מצאתי אותו על המדף בחדר של אימא. הוא הולך ככה "כל המשפחות השמחות זהות אחת לשנייה. כל משפחה אומללה, אומללה בדרך שלה…". אין לך מושג כמה זה נכון.

אני יודעת שאתה לעולם לא תקרא את המכתב הזה, אני אפילו לא יודעת לאן הוא יגיע. אבל אני רוצה שתדע שאין לך על מה להצטער. באמת. כולנו ממשיכים בחיים שלהם, כולנו מחפשים את הייעוד שלנו. אני מאוד מקווה שלא מצאת את שלך. אני יודעת שאני נשמעת רעה אבל… אני לא אחיה עם העובדה שהייעוד שלך היה למות.
אתה ממש ממש לא צריך להצטער. אימא כבר לא בוכה, היא רק מחבקת אותי ואומרת כמה שהיית גאה בי עכשיו (לא נראה לי, אבל בכל מקרה נעים לשמוע)… מי ידע שברגע שאני אקח את הנשימה הראשונה, אתה תיקח את האחרונה…
נעמי, הילדה על המסך"