מכתבים אנונימיים – חיוך מריר.

אני מבינה אותך לגמרי. ביסודי הייתי שונה מהתלמידים האחרים, והם היו צוחקים עלי כל הזמן. אני הבנתי שלא הייתה לי ממש ברירה אז והתחלתי להיות כמוהם, הייתי נוראית ובסוך הבנתי כמה נוראית הייתי, והפסקתי להיות כזאת בכיתה ה'. אבל אז אנשים שוב התחילו לקרוא לי בשמות, כי אני קוראת, אני יש לי שיער קצר, כי אני לא אוהבת טרנינג וכי אני שונאת וורוד ולא משתמשת בו אף פעם. אני מבטיחה לך שבשלב מסוים תהיה לך כיתה אחרת, אנשים אחרים. כמה שילדים ומבוגרים הם אכזריים בסביבות החטיבה אנשים מתחילים להבין. הם רואים אותך באמת ומבינים מה קורה.
אני יצרתי לעצמי תדמית חדשה, תדמית של מישהי מאד בטוחה בעצמה, פמיניסטית שלא אכפת לה מה אומרים עליה. אבל עמוק בפנים אכפת לי, אני פשוט לא מראה את זה. ואני לא נותנת להם אפשרות לעשות את זה.
האינטרנט הוא מקום מפלט גם בשבילי, למרות שהחיים שלי יכולים להישמע מעולים הם ממש לא. אמא שלי אמרה לי: "נכון גידלתי ילדים מעולים?" ואני פשוט עניתי לה שזה לא נכון. שהיא גידלה ילדים מתנשאים, עקשנים כמו פרד שחושבים שהם יודעים הכל, כמוני.
לפעמים אני מרגישה שפשוט באלי לקחת סכין ולהכאיב לעצמי אבל אני משתפנת, או שמפריעים לי. והכאב איכשהו, עוזר לי לעבור בדיוק כמו לך. השפתיים שלי מלאות פצעים קטנים שירד מהם לא מזמן דם, ופשוט בקושי רואים אותם.
אף אחד לא מכיר אותי באמת, לא מכירים ילדה פחדנית, חסרת ביטחון, מעורערת מאד.
אז אני איתך שלי, אני מבינה אותך.

כל כך מרגש לקרוא דבר כזה… להפתח למציאות……..
גם זה שזה כתוב בתור ומן נותן תחושה עוד יותר…..

ואני מצטערת שאין לי מה לומר כדי לעזור כמו: "זה משפתר עם הזמן", כי אני יודעת שזה לא תמיד משתפר, אני פשוט אומרת לך להישאר ריאליסטית. תגידי לכולם fuck of גם אם את לא מרגישה ככה, זה קשה להיות בטוחה בעצמך, זה כמעט בלתי אפשרי. הטריק הוא לא להראות להם שהם פוגעים בך, להראות להם שאת יכולה לפגוע בהם, אבל את לא עושה את זה. כאילו את אדם יותר טוב מהם.

אני מרגישה כאילו אני מטיפה לך…תעשי מה שאת חושבת לנכון

אני לא יודעת אם אני שמחה או עצובה שאת מזדהה איתי. הזדהות זה לא תמיד מצב טוב. בכל מקרה, אני מקווה שהמצב שלי ישתנה, ושהוא באמת ישתפר עם הזמן. הרי מקודם הכל היה בסדר, בחיים יש עליות ומורדות.
תודה רבה על העזרה.

אני יכולה להבין אותך, יש לי את התחושה הזו, שאם אני אגיד מה שאני חושבת באמת ישלחו אותי לבית משוגעים, עשיתי אבחון לא מזמן, ובכנות, כל פעם שאמא שלי מכנסת 'ישיבה משפחתית' או קוראת לי לשיחה אני תוהה אם היא תגיד לי שאני צריכה להתחיל לקחת תרופות… לפעמים שאני מחזיקה סכין ביד אני תוהה "מה יקרה אם אני פשוט אתקע אותה בבטן שלי? איך כולם יגיבו?" ואז אני נוזפת בעצמי על זה, כי להתאבד אני לא מתכוונת. אבל מפחידה אותי עצם העובדה שהמחשבה עוברת לי בראש…

איך אפשר להשתתף בפרוייקט הזה?

גם לי אנשים אומרים שאני מוזרה, כאילו, ממש מוזרה.
אני מודה שיש לי נטייה (קצת חמורה) לפיצול, רגע אחד אני ככה ורגע שני אני יכולה גם לא להכיר אותך בכלל (אבל לרוב זה לא קורה)
זה כבר לא ממש פוגע בי כי זה לא שאני אצליח לשנות את עצמי עכשיו, הרי כבר ניסיתי..
יש בנות בכיתה שלי שכבר התרגלו עליי וקיבלו אותי (לדעתי) כמו שאני.
אני חושבת שבסופו של דבר החברים שלך יקבלו אותך, פשוט תהיי בטוחה בדברים שאת עושה, אל תתני לאנשים לגרום לך לערער על מה שאת חושבת כלכך בקלות..

ספיר, יש לי אותו מקרה. בדיוק, בערך. רק אצלי זה לא נובע רק מהפיצול, זה נובע גם מדברים שאני אומרת.
טדי, הפרויקט הזה נמצא בפייסבוק, וכבר אי אפשרי לצערי להירשם.

סליחה שרק עכשיו ראיתי את זה, פשוט גם אימא שלי מכריחה אותי ללכת לישון בתשע! זה לא נורמאלי!
את ואני ממש דומות, ולדעתי זה עוזר לדעת שיש עוד מישהו שתקוע בבוץ כמוך. אני חושבת שזה טוב שאת כותבת את המכתבים האלה כי רק ככה את באמת מציגה את מי שאת.
תמיד יש לך את האתר הזה, ואת הכותבים שבו, וגם אותי, שזה באסה…
תזכרי: דום ספירו, ספיירו (כל עוד יש חיים יש תקווה, בלטינית)

הרעיון של המכתבים אנונימיים מעניין, חבל שאי אפשר להרשם.
אני חושבת שאת אמיצה מאוד, לפרסם כך את מחשבותייך ורגשותייך.
אני מזדהה איתך מאוד, אומרים לי שצורת ההשתקפות שלי לעולם מוזרה…
ובכללי אני נחשבת למאוד מוזרה, אבל משום מה בדרך כלל זה לא פוגע בי…
מקווה שתהיי בסדר :)