מכורה למסטיקים

תמיד ראיתי בפרסומות כשהייתי ילדה קטנה מכונות מסטיק כאלה שמכניסים שקל ויוצא כדור מסטיק. הפרסומות היו בכל מקום; החל משלטי חוצות בכבישים עד הרדיו באמצע שירים. המכונות היו נראות עגלגלות ותמיד כל מי שאכל מסטיק כזה אי פעם אמר שזה דבר מדהים. משהו שכל אחד אוהב. העולם גדל ואיתו גם אני. לא טעמתי מסטיק מימיי. אנשים סביבי החלו לקנות לאחרונה מכונות מסטיק. חלק קנו ושמו בביתם עם אחריות, חלק אחר השכירו עד שיהיו בטוחים בהחלטה וחלק אחר ניסו חד פעמי. משותף לכולם היה הטעם הצמיג המושלם, ותמיד חלמתי על המסטיק שאשים בפה, ואשמע את קול הניפוץ והוא יתערבב בפה למן עיסה אלוהית עם טעם חזק שמותיר בי אישונים מורחבים עד תומו.
בחיי. כמה שרציתי את המסטיק.
הייתי הולכת לישון במחשבה עליו, הייתי שוקלת להביא איכשהו מסטיק מהמכונה גם בדרכים בעייתיות כי לא תמיד יש לי שקל.
אמרו לי שיש לי בעיה. שאני חושבת על מסטיקים יותר מדי, שזה יפריע לי לתפקוד היומיומי. "למה את לא יכולה להיות שומרת מסטיקים? תנסי את זה". שומרת מסטיקים היה נשמע בשבילי כמו קללה איומה. זה בעצם אומר שאסור לגעת במסטיק אף פעם. להתרחק מהמסטיקים ולא לחשוד בהם כרגע רק כאשר אוכל להרשות לעצמי מכונת מסטיקים.
ניסיתי.
כל הגוף שלי רעד, הייתי אומרת לעצמי 'אם לא אחשוב על המסטיקים איך אוכל להירדם בלילה?' וכעבור לא פחות משבועיים זה עצר. ניסיתי שוב, הפעם עם מישהו בעל אותה מטרה. לעצור את ההתמכרות למסטיק! ושנינו נכשלנו.
יום אחד אני אטעם מסטיק מהמכונה.
האם הוא יהיה כל כך טעים כמו שאני מדמיינת עכשיו?