מי שאני- פרק 1

"ו..שלח!" אמרה בקול עדן ולחצה על הלחצן.
"נשלח!" הופיע הכתובת באותיות גדולות על מסך מחשב. 'טל לא תבין מאיפה זה בא לה… הכלבה הזאת..'
החיוך נמרח על פניה של עדן. 'עכשיו נשלח לליאן את המכתב'.
חשבה לעצמה. מצפה בקוצר רוח לראות את הפרצוף שלה.
"היא תחשוב שלא אני כתבתי אותו. הרי אני זאת שלא מסוגלת לפגוע בזבוב…" אמרה לעצמה וחייכה בסיפוק למראה המכתב. 'מה היא חושבת, הטל הזאת, שתתנהג אליי ככה ואני אשתוק לה?!'
******
'מטומטמת. פשוט מטומטמת' זאת המחשבה הראשונה שעלתה לליאן כשקראה את מה שעדן, החברה הכי טובה שלה, שלחה לה במייל.
היא דפקה את כף ידה בראשה כמסמלת "סתומה!!" למרות שאף אחד לא רואה אותה.
'היא רוצה להתחיל איתה במלחמה, או להבהיר לה מה היא חושבת?!' תהתה ליאן.
"טל!! הרבה זמן שאני רוצה להגיד לך משו…
אז ככה…"
עברה ליאן על המכתב שוב.
"את העזת להתבטא מולי בצורה חופשית מידי, עם כול המכתבים האלה.. שאמרת שאת שונאת את ליאן ושאת לא מוכנה ששלושתנו נסתובב יחד, וקראת לזה "חבורה!"
כמה מטומטמת את כבר יכולה להיות?…"
ליאן הרגישה איך עינה מוצפות בדמעות למראה המכתב. לא בגלל מה שטל חשבה עליה, למרות שהיא הייתה ממש כלבה שהיא מסוגלת לחשוב עליה כאלה דברים אבל בכול זאת
ריחמה על טל, שתצטרך לקרוא את המכתב וליבה ייסדק עד יישבר למראהו.
היא הרגישה את הדמעות הלחות מרטיבות את פניה.
"אילו הייתה מתייעצת איתי לגביי הניסוח של המכתב, לא היה נשבר לטל הלב…" נחנקה ליאן תוך כדי שהיא ממלמלת משהו מבעד לדמעות.
'למה את בוכה?!' הצד הרציני והשקול שלה תקף אותה 'היא סיפרה לך כול מה שטל חשבה עלייך.. שאת חרא, סתם מלוקקת ומטופחת שהמורים עושים לה פרוטקציה, כי אין מצב שבחורה צפונית כמוך מחוננת, שאין מצב שאיזשהו בן יאהב אותך בגלל מי שאת' ליאן נשמה נשימה עמוקה הזדקפה ומיד חזרה להתייפח.
'אני יודעת שהיא אמרה את זה אבל…' ניסתה לשכנע את עצמה למה היא בוכה 'אבל מה?!
על מה יש לך לרחם עליה?!' תקף אותה הצד השני' "בסדר.. בסדר" לחשה לעצמה "אני לא בוכה.. אני לא…" ניסתה לשכנע את עצמה.
לרוב נכנעה לצד השקול והמושכל שלה. החוכמה תפסה מקום מכובד בה. לרוב, הרגש נדחק לפינה. לא מזמן קראה משהו על מזלות, והופתעה לגלות, שהמפה האסטרולוגית של בני מזל הבתולה, מה שהיא, מאפיינת אותה. בעיקר זה שאם יש דילמה בין הרגש לשכל, השכל תמיד מנצח.
כמו עכשיו.
ליאן נשמה עמוק וחזרה לקרוא את המכתב.
******
"יש!! הודעה מעדן!" צווחה טל ומחאה כפיים. היא דמיינה כבר איך עדן כותבת לה שהיא החברה הכי טובה שהייתה לה אי פעם, שליאן סתם טעות מפגרת ושהיא מסכימה עם כול מה שהיא אומרת. היא חייכה לעצמה חיוך מתוק.
'אולי קצת הגזמתי שכתבתי לה ללא סינון את מה שאני הרגשתי באותו רגע, אבל, היי! מה לעשות?! אני בן אדם שהכי דוגרי בעולם, אומר את האמת בפנים. למרות שכולם חושבים שאני נשמה טובה, רק בגלל שאני לא פותחת את הפה ויורקת את כול מה שאני חושבת עליהם. אם היה לי עוד טיפה ביטחון, אוי ואבוי מה הייתי אומרת להם ולהן!'
חשבה לעצמה בשמחה טל והדגישה במחשבתה את האות ו…
'היה לי אז חבר… כולם היו מעריצים אותי… עדן הייתה חברה אך ורק שלי.. וכול מה שהייתי אומרת היו עושים! והיו מחרימים את ליאן הכלבה המוצלחת בכול! בבנים, באישיות ובחוכמה. הייתי מתה לגוף כמו שלה, היא רזה וגבוהה. היא תהיה שאפה אמיתית' הרהרה לעצמה טל בעצב 'מה זה חשוב?!' שאלה את עצמה טל וחייכה חיוך רע מרע 'היא גם מחוננת..' חשבה לעצמה טל ומיד סילקה את המחשבה הזאת בראשה ונפנפה בידה כמסלקת זבוב 'פחח.. מה אכפת לי?!
אני צריכה עוד טיפת ביטחון ואני מלכה אמיתית! איך יראה החבר שלי? עיניים אפורות ושיער בלונדיני או חום?… באמצע- שתאני! אוי שיט! זה כמו השיער של ליאן.. אז בלונדיני' החליטה 'הפנים שלו יראו כפנים של נסיך ו…' החלה טל לשקוע במחשבות מתוקות ומשאירה את המכתב שעדן שלחה לה סגור במחשב. מחכה לה, שם.
טל הייתה חסרת ניסיון עם חברות או עם בנות בכלל. תמיד הייתה מסלקת בנות עם השקט הזה שלה. עם זה שהיא לא מדברת. בעצם, עדן היא החברה הכי טובה שהייתה לה, בעצם החברה היחידה שהייתה לה. בניגוד לליאן שבתוך 5 דק' מוצאת לה חברים, לה לוקח 4 שנים להיפתח. אולי גם זה לא. היא חייבת למצוא את ה"ראויה" שצריכה להיות חברה שלה.
הדרישה העיקרית והיחידה שהייתה שתהיה רק שלה. אך ורק שלה. היא הייתה קנאית מאוד.אולי זה מפני שהיא לא יודעת כיצד להתנהל מול אנשים, ויותר טוב מול עצמה ומול האומנות.
טל גם לא ידעה איך להתלבש… תמיד הבליטה את מה שלא צריך, אולי זה מפני שאימא שלה עובדת כול היום וכך גם אביה, הם עובדים קשה מאוד על מנת לפרנס אותם.
אחותה הגדולה, הייתה הבת היחידה שמאז ומתמיד סמכה עליה. שני אחיה הקטנים היו נטל עליה ותו לא.
'אוי… החיים הטובים…' המשיכה טל ליצור ולדמיין את העולם "המושלם" שלה.
שכול כך היה שונה מהמציאות. אוהו, כמה היה שונה ממנה…
******
מאור שכב על הערסל והתנדנד עליו. יובל הביט בו. לא מזהה את חברו. זה החבר שלי?!' נאנק בתוך מחשבתו. זה שכול רגע מריץ דאחקות על החברים, שוכב ונראה מדוכא… 'ממתי מאור מדוכא?!?!' צווח על עצמו במחשבה.
יובל התגנב אל הערסל, קם ונפנף בידיו בצורה הכי מטומטמת ובולטת שיש אבל מאור לא קלט. הוא סתם בהה. הוא השמיע קולות כמו של קוף. 'כלום, נאדה' ציין לעצמו יובל ביובש.
"אין ברירה. המטופל בדיכאון מתקדם. נעבור לתרופה הכי חזקה שיש לי!" קרא בגאווה יובל. הוא התגנב מתחת לערסל, עבר להליכה על שש:
שתי ידיים, שתי רגליים ושתי ברכיים.
הוא ביצע קפיצה לגובה, גבו התנגש בערסל, שעליו שכב מאור והעיף אותו.
"אידיוט!!!" חתכה צרחה את האוויר.
יובל התגלגל מצחוק בעוד מאור יורה "אין לך מושג לאן נכנסתי, אחי!" הוא קפץ על יובל והחל להילחם בו. יובל השיב מלחמה.
הם התגלגלו בעוד מאור ממלמל כמה דפוק יובל, והוא, יובל, מתפקע מצחוק ולעיתים יוצאת מפיו נחירה קולנית.
הם התגלגלו כך דקה ארוכה, שנראתה כמו רבע ממנה.
"דפוק, קום כבר, קום" ביקש יובל, בקשה שנשמעה יותר כמו פקודה תקיפה שנורה מתותח אל עבר מאור המבולבל.
יובל הגיש לו את ידו הכהה ומאור נאחז בה ונעזר בה בכדי לקום.
מאור מזג לעצמו כוס מים ושתה אותה בשקיקה.
"מה יש'ך?" שאל אותו יובל תוך כדי ששתה מיץ תפוזים "סחוט טרי ישר מהמשק" כפי שנכתב עליו.
"וואלה, לא יודע, אחי" אמר בשקט מאור. 'אני יודע מה עובר עליי. אני פשוט יודע יותר מידי טוב, ואני כול הזמן מתעסק בזה. לא יכול לעזוב את המחשבה. פשוט לא יכול לעזוב… אותה..' רשם לעצמו בראש וחזר כמה פעמים על המילה 'אותה', המילה גרמה לו צמרמורות נעימות בגב כגון נמלים קטנות שמטפסות ומדגדגות.
יובל קרא את חבר שלו כמו ספר פתוח 'מה חושב לו הדביל, שאני לא יודע לזהות את התחושה הזאת…? חוץ מזה… הרבה זמן לא עשינו שיחת נפש' הרהר לעצמו יובל בנעימים.
יובל פתח עיניים בצורה הפגנתית וחשב 'יא בת! לא סיכמת עם עצמך שאתה לא חושב מחשבות נשיות?!
"הרבה זמן לא עשינו שיחת נפש" איזה דביל אני! עוד מעט תעפעף בעיניים כמו ליידי! מה עובר עליי?' תהה יובל.
'ואיך אתה בכלל יודע לזהות אם מישהו או משהו מאוהב?' גירוד מעצבן טרטר את ראשו. הוא גירד אותו חזק, מותיר כאב במקום גירוד, רק אחריי שעבר מעט הכאב, הרגיש שוב את הגירוד מתיישב בראשו. והפעם לא זז.
"אמיתי, אחי, ספר לי מה הבעיה! ספר לי מה עובר עלייך!" ביקש יובל והרגיע מעט את הגירוד המעצבן.
"אחי, אנ'לא יודע מה עובר עליי!" אמר בקול תקיף.
"וואלה! אחי, אני קורא אותך כמו ספר, אז עכשיו, תעשה טובה וספר לי מה עובר עלייך, יא בת!" אמר בציניות, קרץ לו וצחק.
"מה אתה צוחק!?!?!?" צעק עליו מאור תוך כדי שהוא נסחף לצחוק המתגלגל של יובל.
"אבל אני יודע דבר אחד!" אמר תוך כדי שהוא נחנק מצחוק והופך להיות אדום כעגבנייה.
"מה?" שאל יובל והחל להירגע .
"שעוד פעם אחת אתה קורץ לי אתה חוטף… אממ.. אממ.. אתה חוטף… מה אתה חוטף?"
שאל את יובל ובעיקר את עצמו, וקימט את פרצופו כמחפש תשובה תוך כדי שהוא מחפש בטירוף מה לזרוק על יובל.
"קלמר?" שאל יובל ותקע פרצוף מוזר. מאור החל לחייך אך חיוכו נמחה אט אט.
הוא לקח את הקלמר של יובל והביט בו מקרוב. זה היה קלמר כחול עם מעוינים, שהכחול אשר מתחיל בהם חזק ונרגע עם המשך המעוינים. היא נגעה בו כמה פעמים. כאשר החזירה את הקלמר ליובל כשמרינה חטפה אותו ליובל. הוא נזכר בפרצוף שלה אז. כשחיוכה המרגיע הופיע על פניה. הוא ידע שזאת הייתה השנייה הכי יפה בחיים שלו.
הוא אחז בקלמר בחוזקה, כאילו יצילו, ונזכר בה. הפרצוף שלה היה ברור יותר עכשיו.
הוא עצם עיניים ועכשיו פרצופה היה ברור מתמיד. הוא נשם עמוק ונרגע.
הוא פקח את עיניו וניער את ראשו כמתעורר מחלום. 'דווקא חלום מתוק' הרהר לעצמו בחיוך
חשדותיו של יובל היו ברורות מתמיד. 'הבן אדם מאוהב! מאוהב! קולטים?! מ-א-ו-ה-ב-! החמור מאוהב! מי היה מאמין? רק במי לעזאזל? במי?!'
יובל שפשף את ידיו זו בזו והתכונן לחקירה רצינית בה יוציא ממאור במי הוא מאוהב.
'גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה!' התגאה בעצמו לבין עצמו יובל.
מאור עזב את אחיזתו האיתנה בקלמר ושמט אותו לרצפה.
'רק שלא יקלוט, אלוהים ישמור רק שלא יקלוט..! אני מבטיח, אלוהים, שאם הוא לא יגלה אני א…' "מי זאת אח שלי? אה? ספר לאבא, מי זאת!" אמר בגאווה למאור ונתן לו צ'פחה הגונה שכמעט העיפה אותו מהכיסא.
'לא משנה' מלמל בראשו, ושפשף את גבו הדואב, 'אלוהים באמת שלא משנה' נאנח עמוקות ונשם עמוק.
הוא התכונן לספר ליובל. 'תמיד אמרו שטוב לספר ולהוציא את זה החוצה'
ניחם את עצמו וחילץ מפיו חיוך עצוב.