מי מפחד מאנשים?

היא נכנסה לקפיטריה והזמינה קפה וסנדוויץ, מחפשת עם העיניים שולחן פנוי להתיישב בו. הבטתי בחרדה על הכסא הפנוי לידי וניסיתי לרווח את כוס הקפה חצי הריקה ושליש הקוראסון כך שיתפסו את מקסימום פני השטח של השולחן העגול הקטן ( במטרה נחושה שיראה עמוס ולא מזמין). לצערי היא בכל זאת נעצרה לידי ונשמתי נעצרה. לא הרמתי מבט והתרכזתי בפיזור מרושל של שקיות סוכר על השולחן, בניסיון אחרון למנוע ממנה להתיישב על ידי.

זה לא מנע ממנה דבר.

"היי, אפשר לשבת לידך?" היא הביטה בי בחיוך.
מה אני עונה? מה אני עונה לה!? איך אומרים בנימוס "לא"?! אי אפשר. הבחירה היא שלי: אי נעימות ופוטנציאל לעימות או פשוט לתת לה לשבת לידי. הבחירה ברורה – פשוט שותקים.
אז שתקתי תוך כדי שהבטתי בשקיות הסוכר וניסיתי למצוא הגיון מסדר ברווחים ביניהם על השולחן.

אבל היא היתה נחושה לשוחח איתי בערך כמו שהייתי נחושה לא להביט בה, "…אממ, אוקי, תראי האמת פשוט רציתי להגיד לך משהו כבר הרבה זמן. אני די מעריצה שלך, כדאי שתדעי את זה. את פשוט הכי אמיצה בעיני, אני לא יודעת איך את עושה את זה. מילא לעמוד על הבמה ולדבר על איך עזבת הכל והלכת לחיות ביער, רק את והעצים, אבל את אשכרה חיה ככה וזה כל כך…אמיץ. אני יכולה לשאול אותך משהו?"

הבטתי בה ושתקתי, נראה שזו הטקטיקה שעובדת איתה, ואכן היא שאלה:
"את לא מפחדת להיות לבד?"
תודה לאל, אני יודעת לענות על השאלה הזו בקלות
"לא".
חייכתי אליה חיוך כנה, זאת האמת.

היא הסתכלה עלי בהשתהות, לבסוף חייכה, קדה קידה קטנה עם הראש והמשיכה בדרכה, חוצה את הקפיטריה לקצה השני ונעצרת ליד שולחן ריק צמוד לחלון. התבוננתי בה בזמן שלגמה את הקפה שלה, מבטה אל החלון, בוהה במשהו שלפי דעתי לא היה קיים בשום מקום אחר מלבד ראשה.

היא לא שאלה למה, או ממה כן אני פוחדת, אולי אם היתה שואלת היתה מבינה. אני לא מפחדת להיות לבד לא כי אני אמיצה, אלא כי אני מפחדת מאנשים. הלכתי לחיות ביער כי עצים לא יכולים לפגוע בך. הלכתי לחיות ביער כי לא יכולתי יותר לחיות בפחד מאנשים. הלכתי לחיות ביער כי החיים פה מפחידים, אנשים הם מלחיצים ורעים ומותשים. בטבע יש שקט. כנראה שאומץ זה עניין של פרספקטיבה.

אומץ זה קל כשאין לך מה להפסיד.