מי יפסיד בקרב?-חלק ב'

הוא מתחמק ממני עכשיו. אנחנו לא מדברים. כשניסיתי לדבר איתו,הוא היה קר,ועוקצני. יכולתי להרגיש את הקור דרך המילים שלא החביאו משמעות נסתרת מאחוריהן,מה שהפך אותן לריקות מתוכן.
אני לא יכולה שלא להתעצבן עליו על זה שהוא מרחיק אותי,ונסגר בפניי. אני כועסת עליו,ומרגישה כאילו עליי לוותר. כאילו הראש אומר:"הוא לא רוצה לדבר איתי לא צריך. אני לא מכריחה אף אחד."
אך הלב אומר:"אל תוותרי עליו. ההתנהגות שלו היא לגיטימית לסיטואציה."
אבל אי אפשר להאשים את הכל על המחלה.

הוא סיפר לי את זה,למרות שהוא ידע שאני לא ארפה מזה. והוא ידע שאני ארצה תשובות.
אני מסרבת לתת את המחלה שלו בתור תרוץ להתנהגות הזאת.
אני מסרבת לתת לו לגיטימציה להשתמש במחלה בכדי לתרץ מעשים,שגורמים להרמת גבה.
אני לא מכירה אותו כבן אדם כזה.
אי מכירה אותו בתור בן אדם שאוהב,שמקשיב,מעודד,ואדם שאני יכולה להישבר בפניו,כי אני יודעת שהוא יעזור לי לשחזר את השברים לתמונה.
אך האם עכשיו זה תורי? האם עכשיו זה הזמן שלי להוכיח,שגם אני יכולה להיות כזאת,למרות הכל?למרות הקרירות הטבעית שבי?
ואם זהו אכן תורי,איך אני יכולה לספק את הסחורה, כשאין קונה?

אני מבינה איך הוא מרגיש, אבל אני לא יכולה לתאר לעצמי מה הוא עובר.
אני יודעת כמה זה נוח ליפול למשבצת הדיכאון. למקם הנוח הזה,ובאיזשהוא מקום גם בטוח,כי אתה חושב שמפה כבר אין לאן ליפול.
אבל זה לא נכון. הנפילה מהתהום,היא הרבה יותר קשה מהנפילה מהפסגה.
בנפילה מהתהום,אתה מבין שאיבדת הכל,ואתה מבין שזה באשמתך.

יש אמרה שאומרת:"אלוקים לא עוזר לאלה,שלא עוזרים לעצמם."
אני רוצה להגיד לו שהוא יכול לטפס מהתהום,אם הוא רק יתן לי לזרוק לו את החבל.

אולי זה עניין של זמן,אך זמן זה כל מה שנותר.
ומי שלא מנצל אותו,הוא זה שיפסיד בקרב.