מי זו במראה?

הו. משב הרוח הנעים. שאון כנפי המטוס חותכים את האוויר. מבטי מופנה למעלה, אל הגבולות האינסופיים של הרקיעים, גבולות האדם, ההיגיון הבריא, מחסום החלומות. מעולם לא הפסקתי לחלום, איך אוכל? ללא החלומות, אחשב לפגר. כשאני יושבת פה, ממש פה, ודמיוני נושא אותי למרחב, אל החופש. אני תוהה אם אי פעם אוכל להגשים את משאלות לבי. לפרוץ. לשבור. לצעוק בדממה הנוטפת, מחלחלת אט אט, מאכלת עצמות. אני תוהה, עדיין.
אני שואלת את אותן שאלות חסרות מענה, שוב ושוב, נמאסת כבר על עצמי. יש רגעים שאני לא מזהה את ההשתקפות במראה, מי זו? ומנגד, כל כך גאה במי שעומדת שם. ככה זה. תמיד יבוא השינוי, החדש, השאלה היא איך מקבלים אותו, בזרועות פתוחות או בדמעות שורפות לחיים. לעתים נשמתי בוערת, זועקת ומצד שני, כל כך צוחקת ומאושרת.
אני מרוצה בעמידה במקום זה, אך גם משתוקקת לרוץ בשדות הירוקים. שוב הביטוי "שדות ירוקים", מה יש לי ממנו? אולי הטוהר, הצחיחות כשלג, הירוק הסבלני, הפורה והחופשי הזה שמושך כל כך. הפריחה. העשייה. המרחב הפתוח לעשות את שבא באותה העת. כל אותם הדברים שאני עושה בפעם הראשונה, מהנהנת. מנפנפת. רוקדת בין הצללים. מצפה. מתרגלת. מודה. אומרת יותר ועדיין שומרת שתיקה. מודעת ולא מודעת.
בפעם הראשונה, לומדת להכיר מי זו "אני" במצבים בהם מעולם לא הייתי, ומחייכת.