מי אני?

רגישה, עדינה, חברותית ואופטימית..
שברירית ופגיעה, אך תמיד מחייכת.
כן, כזאת הייתי פעם,
והדמיון שלי נמצא איתי, לא משנה לאן אני הולכת.

אך היו זמנים והם עברו,
ושום דבר לא נשאר.
אני לא מי שהייתי פעם,
ואולי אהיה מישהי אחרת מחר.

עצבנית, אלימה, שפוגעת בכולם,
נפגעת בעצמה, לא מבינה מה היא רוצה.
כן, עכשיו אני כזו,
מבפנים בחרדה, ומבחוץ את האחרים מפחידה.

איך נתתי לעצמי להשתנות כך?
ולאן הלכו החיוכים?
היכן העולם המלא שהיה לי?
עכשיו נשארו רק ריקנות, דמעות ופחדים…

אני כבר לא יודעת מה מתאר אותי,
'השמחה', 'הרעה' או 'הפגועה'?
עם כל המסכות המתחלפות,
"מי אני?" זוהי שאלתי היחידה.