מי שאני
צבע כחול – סמל לעצב וכאב.
אדום – סמל לכעס ומוות הנשמה.
ורוד – סמל לתקווה האחרונה שנשארה.
חום – צבע טבעי, מסמל אותי.
אני מי שאני,
אני צופה בך מהצד,
אני צופה מהלב,
זה הורג בני אדם.
יש המון כעס ועצב שחיים בתוכי,
אני מרגישה אותם כל הזמן.
רוב האנשים היו מתגברים על זה כבר,
אצלי זה עדיין מוכחש,
אני רוצה לעבור הלאה,
אבל זה עדיין בתוכי,
אנשים פשוט לא מבינים אותי.
זה מעצבן כל כך, לראות אדם כמותי,
שסבל כל כך הרבה, אבל אותו כן מבינים.
אני מקנאה ביכולת של אנשים,
לדעת איך לסבול נכון,
כי אצלי אכזריות,
הוא הביטוי הראשון.
תגובות (12)
איך את מבטאת את האכזריות?
רוצחת גלידות ופיצה לחתיכות זעירות בברוטליות? (קטע יפה, למרות שאני לא מסכים עם חלק מהקביעות שלך)
אריאל -זה לא קביעת עובדות זה איך הדברים נראים מעומק הנפש שלי, אני נותנת לך להסתכל דרך העיניים שלי. אני לא רוצחת פיצות וגלידות זה סתם ילדותי לא אכזרי.
Cnnbll- האכזריות מבטאת בתגובות תוקפניות, ציניות ולא נעימות, שלרוב מכאיב להרבה אנשים, יש לי נטייה לגרום לאנשים כאב במילים שלי ובטון שלי. מה שמצחיק באופן כואב זה שאני יכולה לסבול כל דבר שאחרים יעשו לי, את כל מצבי הרוח שלהם, אני תמיד אבין ואתמוך ואסלח אבל כשמגיל תורם לעשות את זה בשבילי פתאום אני יותר מידיי אכזרית בשבילהם, כאילו אני דארק ווידר או משהו :(
מצטער, את צודקת. לא התכוונתי להיות לא רגיש או משהו (הקטע על האוכל היה בהומור טהור, ולא הכי הומוריסטי, למען האמת)
בכל אופן, אני אומר לך איזה קביעה שלך הפריעה לי ממש, כתבת: רוב האנשים היו מתגברים על זה כבר,
אבל מניין לך? למה סתם להוריד את עצמך? א. את את, לא נשפטת ביחס לאחרים אלא ביחס לעצמך.
ב. את לא יכולה לדעת איך אנשים שונים יגיבו לדברים שונים.
(מה שאני חושב זה שאת לא צריכה למדוד את הסבל שלך ביחס לאחרים ולהרגיש רע עליו. סבל הוא סבל. ויש לך כל הזכות שבעולם להרגיש אותו)
טוב… יצא קצת מבולגן, בכל אופן מצטער,
אל תצטער, אתה צודק שאנשים שונים יגיבו אחרת ולא בטוח שאני באמת צודקת כשאני אומרת "רוב האנשים היו מתגברים על זה כבר" אבל זה מרגיש שאחרי 4 שנים שהמצב עבר כבר ולא קיים היום, אני פשוט מניחה שאני כועסת על עצמי שזה עדיין מפריע לי
מודעות לעצמך הוא משהו מאוד חשוב.
זה חלק מהתהליך להפוך פצע לצלקת. לא מדמם אבל לא עובר ולא משנה כמה נסתיר אותו.
את לא היחידה עם צלקות… אני חושב שכל מי שכותב יש לו סוג של דיסהרמוניה עם עצמו. והצלקות הן אלה שמאפשרות לנו לכתוב דברים מעניינים… אחרת הכל היה משעמם.
א. אני ממש מעריצה אנשים שמגוונים את השיער עם צבעים פרועים. ב. אני מהסוג שסובל נכון אני מניחה אז מעניין לשמוע את הצד השני.
למדתי אותי לסובל נכון . בבקשה
חחח זה לא עיניין של לסבול, זה עיניין של לבלוע… הסוד הגדול- לחייך כשבא לך להרוג אותם:P
זה קשה ממש, אני לא מצליחה לבלוע , אני נחנקת. איך את בולעת? זה לא שורט את הגרון שלך?
בטח שורט, אם לומר את האמת אחרי תקופה, של חודש נגיד, כל מה בלעתי יוצא החוצה ואני בוכה ללא סיבה. אני יישבת ומדברת והכל רגיל ופתאום הגוש הזה צף. אני מניחה שאי אפשר לבלוע לנצח… אז אולי עדיף לא לבלוע סכינים, אולי עדיף לתת להם להתקע בגב של מישהו אחר..
הלוואי ויכלתי רק לבלוע ולבכות , אולי אנשים היו אוהבים אותי יותר. תודה בכל מקרה על העצה