מישהי עוקבת אחריי

אני לא באמת זוכרת מתי זה התחיל.
כנראה שבגיל מוקדם, מוקדם מכדי שיהיו לי זכרונות חדים ממנו.
כשחושבים על זה, היא עוקבת אחריי כבר זמן רב.

הנוכחות שלה ליוותה אותי בכל מקום, בכל שעה. היא כמעט ולא עזבה אותי.
כשהייתי בנוכחות אחרים היא הלכה. אולי התביישה. אך הרגשתי אותה לידי היטב, כאילו מישהו מביט בי מבעד לעורפי.
כשהייתי לבד היא הייתה באה באופן קבוע. מסרבת ללכת.

בהתחלה זה נורא הפחיד אותי.
אז ניסיתי לברוח ממנה. אך איכשהו היא תמיד מצאה אותי בסופו של דבר.
גם ניסיתי לצעוק עליה. אך היא השיבה לי בצחוק מזלזל שכזה, שהשתתקתי מיד.
אפילו ניסיתי להרביץ לה. זה היה נראה כאילו היא לא מרגישה את זה, אז ניסיתי שוב. יותר חזק, יותר מהר. אין תגובה.
באיזשהו שלב פשוט הפסקתי לנסות להילחם.

התחלתי להתרגל לעובדה שהיא איתי. אחרי תקופה ארוכה זה כבר לא הרגיש כל כך מוזר. אכלנו ביחד, שתינו ביחד, למדנו ביחד, היא אפילו התגברה על הביישנות ועם הזמן הייתה איתי גם בנוכחות אחרים. בערבים משפחתיים, מפגשים חברתיים, בבית הספר. היא נהייתה חלק בלתי נפרד מחיי, ובאיזשהו מקום אהבתי אותה. או שפשוט התרגלתי אליה. או שזה בעצם אותו הדבר.
תהיתי בליבי אם גם לאנשים אחרים יש אנשים תמהוניים כאלו שעוקבים אחריהם ללא הרף. לא נשמע הגיוני.
ואולי הם רק לא מודעים לכך כמוני.

התחלתי לתהות האם היא עוקבת אחריי כי היא צריכה אותי מסיבה כזו או אחרת, לכן החלטתי לנסות לדבר איתה.
יום אחד כאשר קמתי בבוקר, והיא הייתה שם, כמו תמיד, אמרתי לה-
"היי".
שתיקה ארוכה.
לפתע שמעתי "היי" חלוש עונה לי, וזה גרם לי לצמרמורת מוזרה בכל הגוף. היא לא הביטה בי כשענתה לי, כאילו דיברה אל האוויר.
"למה את עוקבת אחריי כל הזמן?" שאלתי.
במקום תשובה, אוזניי שמעו רעש צחוק מתגלגל. צחוק מוזר, אחד כזה שיוצא מהנשמה, ממישהו שאין לו אחת כזאת.
"זה מצחיק," היא אמרה תוך כדי צחקוקים, בעוד שאני מנסה להבין את הבדיחה שסיפרתי הרגע.
"זה מצחיק כי עד עכשיו הייתי בטוחה שאת עוקבת אחריי".

בסופו של דבר, אחרי שנים שהעברנו יחד, ממש התחברנו. היא אפילו אמרה לי את שמה.
קוראים לה בדידות, וכנראה שידעתי זאת תמיד.