מישהי אחרת

יש לי דפוס חוזר.
לאבד דברים אחרי שתי דקות של אחיזה בהם.
להיות שם ואז למצוא את עצמי בחוץ.
לפתוח את היד בשמחה ולגלות שהיא ריקה.

יש לי מן ריפליי כזה,
לנסות לרצות אנשים ובמקום זאת לאכזב.
לנסות לענות על התדמית שהם מקנים לי.
להיות מישהי.

יש לי קטע כזה לאהוב ולפגוע,
להצחיק ולקבל שיתוק מרוב פחד שלא אצליח לעשות זאת שוב.
להגיע לפסגה והידרדר ממנה כמו כדור שלג.

ומבלי להשים לב אני הורסת לעצמי,
כל כך משתדלת לעמוד בתוך המשבצת,
מבלי להשים לב שהם ממש לא רצו שאהיה בתוכה.
ויכולתי להאשים את אלוה-ים, משפחה ואנשים.
אבל האמת שכבר מאסתי בשקרים אז אני פשוט אהיה כנה עם עצמי…
זאת אשמתי.
אני כל כך משתדלת להיות אביה, וכל כך קרובה למישהי אחרת.