מישהו שמוביל אותי

אני בת 18
אח שלי הגדול בן 19

הרבה פעמים חשבתי לעצמי איך היו נראים חיי בלעדי אח שלי.
הרי הוא גדול ממני, כל חיי ראיתי אותו, הרגשתי אותו, חייתי איתו.
לא יודעת אם לכמה ממכם יש אחים גדולים, אבל זאת לא משימה פשוטה
לפעמים הם עולים על העצבים
באמת.

כשהייתי בערך בת 6, נסענו כל המשפחה לאילת.
אח שלי הגדול, אז בן 7, רק ירד מהאוטו ורץ למגלשה. כמובן שהלכתי אחריו
איזה אחות לא הייתה הולכת אחריי אחיה הגדול? הוא גדול, הוא מבין.
על המגלשה שלט גדול ואדום:
"נא לא להתגלש על הבטן"
אתם יכולים לנחש כבר מה קרה מפה.
"נו, תתגלשי על הבטן"
"אבל רועי, אני לא רוצה"
"נו מאיה תתגלשי לא יקרה לך כלום"
"לא רוצה. תתגלש אתה קודם!"
אז הוא באמת היה קודם. לא קרה לו כלום.
"רואה? פחדנית!!" צחק עליי
איזה אחות לא הייתה מתגלשת אחריי אחיה הגדול? הוא גדול, הוא מבין.
אז התגלשתי. אתם יכולים לנחש כבר מה קרה מפה.
ראיתי רק מלא דם, כל הברכה דם. רועי נלחץ. ילדים צורחים.
אז פתחתי את הסנטר
מאז לא חזרתי לאילת.

מה שבטוח, אחים גדולים תמיד כאן לצידך.
בכיתה י' נכנסתי לתיכון של רועי. הוא למד שם כבר שנה.
התיכון שלנו לא היה תיכון פשוט. הרבה מופרעים, הרבה בנים, קצת פחות בנות.
מתחילת השנה כבר הייתי יושבת עם רועי וחברים שלו. הם היו מעשנים, שותים.
אני הייתי יושבת בצד, לפעמים עם חברה או שתיים, ובעיקר מסתכלת.
עד שיום אחד, לפניי שנכנסתי לזולה המאולתרת שלהם, שמעתי את רון חבר של רועי מדבר איתו עליי. רון היה ה"ערס" של החבורה. אהב לעשן, לשתות. אבל בעיקר הוא אהב לזיין. והמון.
"נו היא כוסית אחי מה אכפת לך"
"אל תקרא לי אחי. ואני נשבע לך שאם אתה מתקרב אליה אתה ילד מת"
"נו תירגע אחינו, היא כבר בכיתה י' היא ילדה גדולה. היא יודעת להסתדר בעצמה"
"אתה לא הטיפוס שלה."
"רוצה לראות שכן?" רון אומר ומתפוצץ מצחוק
רציתי להקיא. וגם לא ראיתי את רון אצלנו מאז.
בבית ספר אם הוא היה עובר לידי והייתי זורקת לו שלום הוא רק היה מסתכל עליי עם פרצוף מפוחד.
אחים גדולים תמיד מגוננים.

כשרועי עזב את בית ספר, פתאום קלטתי איזה חותם גדול הוא משאיר בכל מקום אליו הוא מגיע.
המורות שהיו נכנסות לכיתה ביום הראשון של השנה והיו קוראות בשמי ישר הסתכלו לי בעיניים עם חיוך מרוח ושאלו: "את אחות של רועי?" "האחד והיחיד" הייתה התשובה הקבועה.
אז ככה גם בצבא.
רועי התגייס אחריי סיום הלימודים לסיירת מטכ"ל.
החלום הכי גדול שלו היה להיות חייל קרבי. תמיד הסתכל על החיילים עם המדים בטלוויזיה בהערצה, תמיד קרא כתבות בעיתונים ובחדשות על מלחמות. זה כל מה שהוא רצה.
אני לעומתו, הרגשתי שאת החיים מתחילים אחריי הצבא, אז לא צריך שירות משמעותי.
איש איש באמונתו יחיה.
אז הוא התגייס. הוא היה חייל מצטיין. אבל זה היה יותר מזה
היה לו חשוב. הוא תמיד היה מתקשר אליי כשהיה סוגר בבסיס ומספר לי על האימונים והאתגרים היומיומיים שחייל קרבי מתמודד איתם.
הערצתי אותו
כמו תמיד.

נראה ברור עכשיו כשביום שהוא נפל לא הצלחתי לנשום
זה כאילו חצי ממני מת.
התפרקתי לחתיכות. שבועות לא יצאתי מהחדר שלו.
לא ידעתי איך ממשיכים מכאן. אח שלי, הפסיכולוג שלי, שומר הראש שלי, מקור הגאווה והאהבה. החבר הכי טוב שלי.
איך ממשיכים מכאן?
בסופו של דבר הבנתי. החלטתי להמשיך את דרכו.
אמא לא האמינה למשמע אוזניה. אבל בסוף היא הבינה את ההחלטה שלי
ואני שלמה איתה עד היום.
חיילת קרבית זה לא דבר שקורה הרבה, לפחות לא מהאזור שאני מגיעה ממנו.
אבל לא ראיתי כלום. רק רועי
רק את רועי ראיתי עומד מולי. מחייך אלי חיוך אחרון.
חיוך של תקווה
חיוך של גאווה.
אני יודעת שהוא גאה בי.
מהרגע שנכנסתי לסיירת כולם הכירו אותי ואת הסיפור שלי.
אף אחד לא שכח אותך רועי. אף לא בן אדם אחד.
וכן,נפלתי הרבה.
הרבה מאוד
אבל סוף סוף הרגשתי שיש משמעות למעשים שלי. יש משהו שמוביל אותי.
מישהו שמוביל אותי.