מישהו פעם אהב אותי ככה

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה נפגשנו: זה היה בקיץ שבין כיתה ה' לכיתה ו'. בדיוק התכוונתי לצאת להיפגש עם חברות כשעברתי ליד תחנת האוטובוס וראיתי אותה. היא עמדה שם עם שערה החום, משקפי שמש מכסות את עיניה, רגליה דחופות בכפכפים ותיק שחור קטן מתנודד על גבה. בדיוק כשהתכוונתי לגשת אליה ולשאול לשמה, היא עלתה על האוטובוס, ונעלמה.
עברו שבועיים ולא ראיתי שוב את אותה ילדה. הייתי סקרנית – אף פעם לא ראיתי את אותה ילדה והיא הייתה מאוד מסתורית.
הגיע היום הראשון ללימודים. למרות שלא הייתי בבית ספר חדש, בכיתה חדשה או עם חברות חדשות – הייתי נרגשת מאוד.
הגעתי לכיתה והתיישבתי בשורה האחורית ביותר, בדיוק באמצע שורת השולחנות. אחרי כמה דקות החלו ילדים להגיע אל הכיתה. נועה ורעות, חברותי הטובות, באו והתיישבו מצידי הימני. כל השורה התמלאה מלבד המקום שלצידי מצד שמאל. עד שהגיע אותה ילדה. אותה ילדה בעלת השיער החום שראיתי לפני כמה שבועות בתחנת האוטובוס. היא באה והתיישבה לידי. "היי," אמרתי לה "אני עלמא. איך קוראים לך?" "אני אור." היא חייכה אליי חיוך קטן וביישני. "אז את חדשה פה?" שאלתי. "כן. עברנו לכאן כבר בסוף שנה שעברה אבל עד עכשיו למדתי בבית ספר מחוץ לעיר." היא ענתה.
במשך כל היום שלאחר מכן המשכנו לדבר, לשחק ולהתיידד אחת עם השנייה.
השנים חלפו ואני ואור נעשינו חברות טובות מאוד. עשינו כמעט הכל יחד. בכיתה ט' עברנו יחד לאותו תיכון ולמדנו יחד באותה הכיתה, ישנו אחת אצל השנייה, הכנו יחד שיעורים ולמדנו יחד למבחנים. בכל השכבה היה ידוע ש"עלמא ואור הן זוג בלתי ניתן להפרדה". עד שיום אחד בכיתה ט', הגיע ילדה חדשה לכיתה. קראו לה אביב.
לא ממש סבלתי אותה. האמת? אני אפילו לא יודעת למה. היא הייתה נראית לי סנובית ושחצנית, אף פעם לא הסתובבה איתנו או באה לפגישות שלנו. כשהיינו קובעות כל הכיתה בפיצה, או בגלידה היא הייתי עושה פרצוף קטן ולא מגיעה.
מתישהו בכיתה י' התחלתי להרגיש שאור מתרחקת ממני, ושהיא מתקרבת לאותה אביב סנובית שכל כך לא סבלנו. שתינו. או לפחות ככה חשבתי. מסתבר שבקיץ הן בילו הרבה יחד, וביום הראשון ללימודים הן התיישבו אחת ליד השנייה. היא פשוט החליפה אותי, ממש כמו שזורקים זוג גרביים מלוכלכים לכביסה.
הייתי ילדה מקובלת. למצוא חברה חדשה לא הייתה בשבילי בעיה בכלל, אבל אור השאירה בי איזשהו חלל שלא הצלחתי למלא. כמה שלא ניסיתי, פשוט רציתי את אור – זאת הייתה חברות מיוחדת כל כך שלא יכולתי פשוט להפסיק אותה ככה, כמו כלום. החלטתי לשלוח לה הודעה:
"היי אור, אני יודעת שכבר הרבה זמן שלא דיברנו כל כך וזה חסר לי. הייתי רוצה שנשב לדבר וש"ניפרד" כמו שצריך. אוהבת,עלמא."
מאוד פחדתי מאיך שהיא תגיב, היו לנו הרבה מריבות בקשר, הרבה עליות ומורדות אבל תמיד התגברנו על זה והמשכנו הלאה – אבל אני הרגשתי שכאן זה לא יהיה כך. שכאן לא נצליח, פשוט לא נצליח, להתגבר ולהמשיך האלה. באותו יום שלחה לי אור הודעה בחזרה:
"עלמוש שלי, אני מצטערת על זה מאוד אבל החברות הזאת כבר לא מתאימה לי. סליחה."
וככה נגמרה החברות שלנו. לא חשבתי שכך היא תיגמר – אבל הנה, עובדה. זאת הייתה חברות מופלאה ואני שמחה על כל רגע שלה. אבל הייתי רוצה זה יגמר אחרת. לא ככה. לא בכלל.