מיקה

"תחזרי," חשבתי. חיכיתי כמה שניות, רק כדי להיווכח – שוב – שהמשאלה שלי לא נענתה. "תחזרי!" הפעם בתקיפות, כאילו זה ישנה משהו. "למה עזבת אותי?"
אני זוכרת את הימים שבהם כל העולם היה נגדי. מבחנים בבית הספר, ריבים עם חברים, שפעת… כל פעם אלמנט אחר בחיים שלי היה מתפרק, ואת היית הקבוע היחיד. לא סתם איזה איקס, שבכל פעם מתברר כשונה. את היית הפאי שלי. ידעתי שתמיד תהיי שם, עם חיוך גדול שנמתח מאוזן אחת לשניה. תמיד שמחה לראות אותי, תמיד קשובה לכל בעיה עם החברים, תמיד שם לשמוע סיכומים בהסטוריה שהייתי צריכה לשנן. תמיד שם כדי לנגב את הדמעות, כדי לקפוץ משמחה, כדי להשתתף בריקוד ואלס מוזר של כלב ואדם, שרק את ואני הכרנו את הצעדים שלו.
עברו מאז ארבע שנים. ארבע שנים ושישה עשר יום, ליתר דיוק.
ארבע שנים, והגעגוע עדיין מכרסם בי.
אני לא יודעת הרבה על טיב הקשר של שאר הכלבים והאנשים בעולם, אבל את בהחלט היית החברה הכי טובה שלי.