מיץ פטל

"כוס אחת של תרופיטל רק במקום תרופית עוד פטל מרוכז בבקשה"
אני מסתכל על השבורים שעל הבר, פעם זה היה מקום שמח,פעם לא הייתי צריך לשחק פסיכולוג. "אני זוכרת שאני והיא הברחנו מיץ פטל לבית ספר", אני נרכן על הבר " באמת ספרי לי על ז-" "היינו החברות הכי טובות שאפשר" היא מצהירה בקול דרמטי "היא לא הייתה סתם כמו כל הקודמות שלי, הרגשתי שיש לי איתה משהו מיוחד , היא באמת הבינה אותי, לא הייתי איתה רק כדיי להפיג את הבדידות. היו לה חסרונות אבל היא הייתה מיוחדת". היא שותה את כל המיץ בשלוק "אז איך זה נגמר?" אני שואל ומוזג לחסר-יד שוקו מחלב סויה. "היא לא.. נגישה לוואטסאפ כל כך, וטוב, זה לא קל לשתינו לפתח שיחה, זאת אומרת עשינו את זה פעם הרבה, אבל זה מאוד קשה מאז הקורונה, בהתחלה ניסיתי .. אבל תאמת די מהר התייאשתי… אנחנו דומות ולצערי אנחנו דומות גם במופנמות" מופנמת זה איך שלא הייתי מתאר אותה, אני מדמיין שאני מגלגל את העיניים ומוזג לה עוד פטל חזק ומרוכז. "אל תסתכל עליי ככה" "לא הסתכלתי" "אין לך זכות לשפוט. מה אתה יודע עלינו בכלל? זה יותר קשה ממה שזה נשמע" היא שתקה ואז ביקשה עוד פטל. "אתה אפילו לא יכול לדמיין כמה היינו דומות, טוב היא הייתה הרבה יותר חכמה ממני, ויותר עקשנית אבל למה לעזאזל זה קורה לי אני מתגעגעת אליה, אולי לא הייתה לנו חברות מושלמת, רוב הזמן שהיינו ביחד כל אחת הייתה תקועה בטלפון, בכל חופשה שהייתה לא דיברנו או נפגשנו ואנחנו גרות קרוב, הייתי צריכה לראות את זה בא, אבל משום מה הייתי טיפשה מספיק להאמין שבזמן כמו החופש הגדול ניפגש יותר או לפחות נדבר" אני מתפנה בדיוק לסוס שנכנס לבר "היא מתה על סדרה מסוימת והיינו רואות אותה ביחד, היא אהבה את הציונות הדתית הישנה, לפני ששני הצדדים נהיו קיצוניים אם היה לי את כישרון הכתיבה שלה הייתי בטח מצליחה להסביר יותר טוב, היא הייתה איכותית שנונה וחכמה היא ידעה ספרדית היא הייתה חולת פיצה ותרופית היא היתה ילדותית אך משום מה היא לא אהבה שוקולד חלב רק את המריר והיא הייתה בנאדם טוב" אני עוזב את הסוס וניגש אליה חסר סבלנות "סיימת לומר קדיש? היא לא מתה לידעתך היא עדיין בן אדם טוב, פשוט בלעדייך, אני לא מבין את יכולה להשיג עוד חברים אז למה את לא עושה את זה?" השתיקה שיצאה ממנה הייתה ארוכה מדי לרגע חשבתי שהשיחה נגמרה עד שקול חלש נשמע ממנה "אני שאלתי למה אתה עובד בימי קורונה? תתעסק בעיניינים שלך"